נשים מקדמות את הביטחון

סיידי גולדמן, בשיתוף עם ג'ייסון פרטוריוס ומערכת "הפורום למדיניות בנושא ישראל"

משלחת ביטחונית ישראלית-פלסטינית, שכולה מורכבת מנשים, הגיעה באחרונה לוושינגטון כדי להדגיש את התפקיד המרכזי שנשים יכולות למלא בבניית תשתית ביטחונית בתוך עמן. "שיתוף רב יותר של נשים הוא אחד ההיבטים החשובים אם רוצים להבטיח ששאלות ביטחוניות יטופלו לא רק בכוח  צבאי, אלא ישלבו גם את החברה האזרחית."

(פורסם על ידי "הפורום למדיניות בנושא ישראל" ב- 13 בפברואר 2008)

וושינגטון – הפריצה הלא צפויה של החומה בעזה בחודש שעבר העלתה סחרחורת חדשה של חששות ביטחוניים והתגלתה כמקרה נוסף שבו הישראלים ופלסטינים נאלצים להתמקד בבעיות הביטחוניות הדוחקות ביותר, לעתים קרובות על חשבון מטרות ארוכות-טווח.

על רקע "האובססיה הביטחונית" הזו הגיעה לוושינגטון משלחת של מומחיות לענייני ביטחון – שלוש פלסטיניות (עמאל ג'אדו, אנאס נזאל וחייתאם עראר) ושלוש נשים ישראליות (תא"ל (מיל') ישראלה אורון, אל"מ (מיל') עינת גפנר-גולדשטיין וסנ"צ בדימוס אתי יבנין). הנשים ביקשו להבליט את ההשתתפות הגוברת של נשים בשירותי הביטחון, ואף יותר מכך, להעביר את המסר שביטחון אמיתי אינו נסב רק על גבולות בטוחים, אלא כרוך גם ברווחה כלכלית, בזכויות אדם ובשלום.

משלחת משותפת שכולה המורכבת מנשים – ונציגות בכירות של ממסד הביטחון הישראלי ושל משרד הפנים הפלסטיני, היא עניין חריג למדי. אבל מה שייחד את הקבוצה היה לאו דווקא הרכבה המגדרי אלא המסר שלה – שנוסח על-ידי קבוצה של נשות מקצוע חשובות בתחום הביטחון – כי האמצעים הצבאיים לבדם לא יביאו לישראלים או לפלסטינים ביטחון.

חברות המשלחת טענו כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו סכסוך מהסוג שבו הניצחון מוכרע בשדה הקרב, בין חיילים במדים, אלא מחלוקת בין קהילות אזרחיות.

"אין כאן מצב של צבא מול צבא," אמרה אל"מ עינת גפנר-גולדשטיין בפגישה עם "הפורום למדיניות בנושא ישראל." מדובר באזרחים המתמודדים עם התוצאות של העימות. וכאשר יש לאלימות השלכות הרסניות על הרווחה הכלכלית והחברתית שלהם, הסכסוך בהכרח מדרדר.

ההיסטוריה הישראלית וגם זו הפלסטינית רצופות בדוגמות של סבל אזרחי כתוצאה מאלימות.  הדוגמאות האחרונות הן עשרות אלפי העזתים שהפילו את החומה ונהרו למצרים להשיג מזון בעקבות המצור הישראלי על הרצועה, ותושבי שדרות, שעל-פי סקר "ידיעות אחרונות" מה- 21 בדצמבר,  64% מהם היו עוזבים את העיר אילו היתה להם האפשרות

טיפול בבעיות האלה דורש מעורבות חיובית של האזרחים בביטחון הקהילה שלהם,  במקום שינטשו את הערים שלהם או ילבו את הסכסוך. כל חברות המשלחת הדגישו, כי נשים הן מרכיב מרכזי בכל עם ובביטחון שלו. יתרה מזאת, לעתים קרובות הן קו ההגנה הראשון של המשפחה והקורבנות הראשונים של המחדלים הביטחוניים. כפי שציינה עמאל ג'אדו, מכיוון שהנשים מעורבות בכל תחומי החיים, טבעי לגמרי שישתתפו בכל ההיבטים של הביטחון.

הנשים הישראליות משרתות מאז ומתמיד בצבא או בשירות הלאומי, ואילו הקבוצה הראשונה של שוטרות פלסטיניות השלימה זה עתה את הכשרתה. תהליך בניית המוסדות של מדינה פלסטינית החל רק לאחר הסכמי אוסלו ב- 1993 והתעכב בעקבות האינתיפאדה השנייה. כוחות הביטחון הפלסטיניים נמצאים עכשיו במצב קשה ביותר – הם מנסים לשקם ולאחד את מנגנוני הביטחון ובו בזמן להתמודד עם מאבק בין פלגים ועם כוח כובש.

כדוגמה להמחשת הקשיים האלה הזכירה חייתאם עראר, ראש היחידה לדמוקרטיה וזכויות אדם במשרד הפנים, את בתי-הכלא הפלסטיניים. היא הסבירה שכדי להבטיח חוק וסדר ולאפשר נסיגה של הכוחות הישראלים מהערים, הרשות הפלסטינית צריכה לעצור מבוקשים ולפרוק אותם מנשקם. ואולם, אומרת עראר, אין לרשות מספיק מתקני כליאה, שלא לדבר על מוסדות נפרדים לקטינים ולנשים. המחסור הזה בתשתיות פוגע ביכולתה לעצור פושעים הפועלים בערים הפלסטיניות ומחבלים המתכננים פיגועים נגד ישראלים.

עראר הדגישה, שבנסיבות כאלה העצמת הנשים היא נושא בעלת חשיבות מרכזית. נשים יכולת להיכנס למקומות שגברים מנועים מלהיכנס אליהם, הן יכולות למלא תפקיד מפתח בעריכת חיפושים על נשים ובחקירתן וגם בהכשרת כוח אדם נוסף. לצד הגברים, נחוצות נשים עם השכלה והכשרה מתאימות לא רק לעבודה בבתי-כלא לנשים ובמרכזים קהילתיים, אלא גם בתחומים נלווים רבים כגון מרפאות, ייעוץ ומרכזי שיקום.

נצ"מ (בדימוס) אתי יבנין הזכירה את הנסיגה הישראלית מעזה כדוגמה חיובית לחשיבותו של כוח ביטחון נשי בפעולות צבאיות או משטרתיות. בזמן הנסיגה, ציינה יבנין, שוטרות רבות טיפל במתנגדות והרחיקו באופן פיזי מהשטח את אלה שסירבו לשתף פעולה.

מעורבותן של נשים בהיבטים הציבוריים של עבודת המשטרה, אמרה חייתאם עראר, גם מהווה מרכיב חברתי חיוני. "התרבות של כוח הביטחון היא אותה תרבות כמו זו של החברה הפלסטינית בכלל, ולכן נשים יכולות לעבוד במגזר הביטחוני, אבל רק בתפקידים מנהליים, בתור מזכירות למשל." כדי להמשיך ולשנות את התרבות, כך שתיפתח ליתר השתתפות נשית בעמדות שונות, חשוב שהן תהינה בולטות. "כאשר השוטרות הראשונות כיוונו את התנועה ברמאללה בחודש שעבר," אמרה עראר, "היו אנשים שלעגו להן. אבל הדעה הכללית היתה חיובית. כמה פלסטינים אמרו שלדעתם קל יותר לתקשר עם הנשים." ככל שהשוטרות יזכו ליותר חשיפה, אמרה עראר, הן גם יהפכו למקובלות יותר.

שיתוף רב יותר של נשים הוא אחד ההיבטים החשובים ביותר אם רוצים להבטיח ששאלות ביטחוניות יטופלו לא רק בכוח  צבאי, אלא ישלבו גם את החברה האזרחית. בדיוק כשם שקל יותר לנשים להודות שהן צריכות הנחיות כדי להגיע לאיזה מקום, אמרה תא"ל (מיל') ישראלה אורון בהרצאה בקיימברידג', יש גם יותר סיכויים שהן יכירו בצורך בגישה חדשה. הגישה הזו היא משא ומתן לשלום. ו"השלום," אמרה אורון, "הוא הדרך היחידה להשיג ביטחון."

המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות של "קומון גראונד" (CGNews) ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org.

פורסם במקור ב"פורום למדיניות בנושא ישראל" ב- 13 בפברואר 2008, www.ipforum.org