חוויות מחנה טוואנגה – בפארק יוסמיטי בקליפורניה

Peace Child Israel      MidEastWeb: Middle East    PCI Photo Album  עברית 

 חוויות מחנה טוואנגה – בפארק יוסמיטי בקליפורניה,

                                                                                     ספטמבר 2005 – גילי מרגלית, יובלים

 

נסענו לארה"ב, קבוצת "ילדי השלום" והורים מלווים למחנה הידברות בקליפורניה.

החוויה החזקה ביותר מזווית הראיה שלי, אותה חוויתי במחנה ובדיאלוג המתמשך שניהלנו במהלכו, התמקדה בבירור ההגדרה העצמית של שותפנו ושכנינו למסע מסכנין.

במהלך המחנה הגדירו עצמם שכנינו כפלסטינאים.  לי כישראלי יהודי המושג פלסטיני הצטייר כמחבל בפוטנציה, כאויב, כמשהו מפחיד שצריך להיזהר ממנו ולהלחם בו. 

לעומת הפלסטינים, ערביי ארץ ישראל הם שכנינו הנאמנים למדינה קודם כל וגם בעלי זהות פלסטינית.

קיימתי מספר שיחות עם החברים מסכנין והבנתי שאין בהכרח סתירה.  חיבור המושג פלסטיני עם פחד וטרור הוא קודם כל בראש שלנו .  אני משוכנע שהשיחות והדיאלוגים הנוקבים שקיימנו במהלך השהות במחנה טוואנגה הבהירו שזכותם של ערביי ישראל להגדיר עצמם כפלסטינאים כל זמן שהם מבהירים בדיבורים ובמעשים שהם אזרחים נאמנים.

הגיע הזמן שאנו היהודים נפסיק לחשוש כל כך. 

קבוצת הדיאלוג סכנין – משגב החלה לגעת גם בנושאים אלה, ואני ממתין בקוצר רוח להמשך המפגשים בארץ והרחבת המעגל תוך גיוס קבוצת המשך ממשגב – כתות ט'.

 

התכנית היא לקיים את המשך הפעילות בהתבסס על תקציבי איכות הסביבה.  זהו נושא מספיק רחב היכול בקלות לשמש מצע לקבוצת דיאלוג חדשה. 

כולנו יצאנו מהמחנה ברצון לעוד, ולא רק תודות לנופי פארק היוסמיטי, סן פרנציסקו וניו-יורק.   אני מקווה שכתיבת החוויות ושיתוף ע"י סיפור חוויות המסע ירחיב את מעגל הדיאלוג דווקא בימים אלה בהם מתעורר מחדש זכרון מהומות אוקטובר, הפחד בו היינו שרויים ומות המפגינים באיזור.

 

חוויות ניצן מרגלית

בשבילי מחנה "טוונגה" הייתה חוויה מדהימה, הכרתי אנשים שבשום סיטואציה אחרת לא הייתי זוכה להכיר.  אחד האנשים שהכרתי הוא הכומר "לבין", היו לי מספר שיחות איתו במהלכן נגענו בהרבה נושאים, למדנו אחד על השיני וגם למדתי דברים על עצמי.

בסוף המחנה הוא הפתיע אותי כאשר ניגש אלי ונתן לי במתנה- ספר העוסק באמריקה סביב העימות הישראלי- פלסטיני במזה"ת, בכך הוא ריגש אותי ונתן לי הרבה כוחות להמשיך את מה שהתחלתי לפני שנתיים ב"ילדי השלום" ובפרט את מה שהתחלנו במחנה.

עוד דבר שהיה משמעותי מאוד בשבילי היא ההיכרות העמוקה והגיבוש שנוצרו בקבוצה ממשגב-סח'נין, אני אישית נהניתי עם כולם, אך במיוחד התחברתי עם סוזן, לפני המחנה הינו חברים טובים אך במהלך ה 10 ימים נהיינו ממש כמו אחים.  

 

 

חוויות אחמד סולימן

"גפרור לא יכול להאיר חורש אבל יכול לשרוף את כל החורש"   משפט מאד חכם אותו הבאתי מהמחנה.     בתקופת המחנה גיליתי את גדולת הילדים שלנו שהפגינו הרבה אהבה ובגרות שכלית. הם  הקרינו הרבה אור  שחייב להמשיך.   

לכן כשאמרתי "ילדים שלנו" לכל אורך הדרך, הרגשתי שאין הבדל בין ניצן למרים, בין נור לאורטל ובין סוזן לליאור.  כולי תקווה שכל ההורים יתנו גיבוי מלא לניצני השלום והאהבה שימשיכו את הדרך בה התחלנו.

חשוב מכל שבמהלך המחנה למדתי שיש צד שני ויש ראיה שונה.  זה מתגלה רק במהלך דיונים בלי להחביא בפנים, ובסוף הכל צף וניתן להבין את הצד השני גם אם לא מסכימים אתו.  חשוב להקשיב ולכבד את ראיית מי שמדבר אליך.

כשאני קושר את זה לפתגם שכתבתי בתחילת דברי, זהו ניצוץ האור שיכול להאיר את דרכנו יחד.  בתקופת המחנה התברר לי וחידד אצלי את המודעות לכך שאין אפשרות אחרת, אלה לחיות יחד וזה כן אפשרי.

לכן אנו חייבים להאיר את הדרך ולא לתת לאף אחד לשרוף את מה שנעשה עד היום.

לבסוף אני מודה לכל מי ששותף להצלחת המחנה ולכל החברים שהיו כמו משפחה.

על אף שהכרתי קודם רק את מאג'ד באופן אישי, הרגשתי עם כולם כאילו אנו מכירים טוב מזמן.

אני יכול להמשיך לכתוב עוד ספר על חווית הנסיעה אבל אתן לאחרים להמשיך.

לבסוף צריך לזכור : "רק אהבה מביאה אהבה"

תודה, אחמד סולימן, האבא של מרים


 

חוויות נעמה גת

לכל האנשים הנפלאים שאתם נסענו ואלה שאיתנו בקבוצה ואותם נפגוש שוב בקרוב –

עברנו חוויות כל כך מדהימות.  המפגשים והתהליכים אותם עברנו, הצטרפו לכלל חוויה חזקה ומדהימה שקשה לפרטה לחוויות בודדות.  אני מרגישה שזכינו למתנה גדולה, אמיתית ומיוחדת שתהיה אתי ותלווה אותי גם בעתיד.

ראשית אנסה להבהיר לעצמי איך קרה שעשרה ימים כאלה הביאו את כולנו לכלל חוויה שכזו – אני חושבת שעצם הנדיבות, הקבלה, והחיבוק הגדול לו זכינו מתחילת המחנה  מוססו כל חשש ומרחק וכאילו "הותכנו" לכור היתוך משותף כדי ליצור דבר חדש ובתקווה שטוב יותר. 

זו תחושה חדשה שכאילו איזה קול אומר לך שעכשיו צריך להמשיך.  שזו שליחות כלשהי.

בחוויה הזו היו מעורבים מגוון רחב של רגשות ותובנות: הרבה חום וקבלה במינון שגרם לנו להגיב כך בחזרה.  יחד אתם היו רגשות לא קלים שהיה קשה להתמודד אתם, היו שם אין סוף כאבים כעסים שינאה ותסכול.

אחת ההפתעות הגדולות שלי היתה במפגשים עם אנטי ציוניים ואנטי ישראלים, גם אלה מהם שהגיעו מהשטחים (פלסטינאים) וגם עוד יותר קשה וכואב – יהודים אמריקאים וישראלים לשעבר שהיו מלאים בשנאה ודחיה.  אני ציפיתי לפגוש את הרגשות האלה לצד רגשות שמוכנים לקבל ולהקשיב לצד השני והופתעתי לגלות יהודים שאינם מסוגלים לקבל את העם שלהם ואת עצמם.  זה משהו אחר לשבת פנים מול פנים ולשמוע את זה, לעומת "שמועות" על אנשים כאלה.   התקשיתי להתמודד עם ההאשמות הקשות ורוויות האנטי כשהרגשתי שבאותה נשימה אנשים אלה משייכים את הכאב הנורא המשותף לשנינו רק לעצמם או לצד אחד.  אני מאמינה שעמדה כזאת לא יכולה להביא לדיאלוג אמיתי ויצירת פתרון.

המפגשים עם ערבים פלסטינאים מהשטחים היו רוויים בעוצמה אך מלמדים בכל פעם מחדש.   עם כל הקושי גם כאן היו לי מפגשים אחרים עם אנשים שכן היו מסוגלים להכיל את כאבו של הצד האחר, ובכך גרמו לי לפתוח להם דלת או חלון ולהאמין שאתם הדרך פחות ארוכה מהנראה תחילה.

לידידים היקרים מקבוצת משגב סכנין רציתי לספר כמה אני מודה לכם על הפתיחות והכנות שנדרשו לכם במפגשים השונים.   בזכותם למדתי עוד ועוד פרקים בספר האישי לכל אחד ובספרים המשותפים לכל עם.   גילי נגע בנקודת הזהות האישית של ערביי ישראל הפלסטינאים במה שכתב ואני רציתי להוסיף שעבורי  היה זה דו-השיח המשמעותי והנוגע ביותר שבו נטלנו חלק עד עכשיו.  הרגשתי מאד קרובה אליכם וגם בטוחה, ומכאן באה השאלה הישירה הזו אליכם והרצון שלי להבין איך אתם מגדירים את עצמכם: האם קיים בשאלה זו בלבול ? האם חלו שינויים כתוצאה מהאינתיפאדה ועוד....    אני מרגישה שהובהרו דברים אבל רוצה עוד לשמוע ומאחלת שנשוב ונמשיך את הדיאלוג בקבוצה המורחבת שלנו.

לילדים שלנו שבקרוב יפרשו כנפיים לכוונים שונים, שעברו תהליך ארוך של שנתיים. בזכותכם כולנו השתתפנו בכל זה.  אתם פתחתם דלת ויצרתם את גשר ההידברות.

ראיתי איך פרחתם בביקור הזה ובמחנה.  השתלבתם נהדר והפעילות שלכם ריגשה ונגעה לכולם במקום החם בלב.

זה נהדר בעיניי שהייתה לכם ההזדמנות ולקחתם אותה כך.  גם כשזרם בקלות וגם כשהזרימה נחסמה – הצלחתם לדלג מעל החסימות.

אני מאחלת לכם שתמשיכו לפרוח ושתצליחו לשמור את הקבוצה, למרות שבמהלך המחנה

עצמו היו רגעים שהייתה לי תחושה  שהייתן (הבנות) נפרדות יהודיות – ערביות.  כשחזרנו להיות יחד נראה היה לי שהתקרבתן שוב, יותר.

 

רק עוד כמה מילים לעתיד: עכשיו כשיש תחושה כזאת של יחד ושל שליחות , אני סקרנית לגבי העתיד ומאחלת לנו שלא נפסיק לפעול, לקוות וליצור מציאות מעורבת ומשפיעה יותר.

הכי חשוב שנדע לשמור על "אי של טוב באמצע הים הסוער"    בהרבה אהבה – נעמה גת.

 

 

חוויות ליאור גת

 

אמרתי במחנה הרבה ממה שהרגשתי.   אני רוצה להוסיף: אני חושבת שכולנו צריכים להתנסות בחוויות כאלה, חוויות חיוביות שבהן כולם חשובים ואהובים ופתאום מרגישים (או מרגישות) כמה כולנו אנושיים ויש בינינו המון במשותף.  

היו במחנה המון רגעים כאלה שפתאום מצאתי את החיבור האישי שלי לכולם, ולמדינה ולעולם בכלל ולשלום.כל הזמן הנחו אותנו להדגיש את הדברים המשותפים, אבל המשתתפים גם בטאו את השונות והייחודיות שלהם, של המשפחה שלהם ושל העם שלהם.

יחד עם זה כל המשתתפים הוו קהל אוהד ומקבל וגם זה חשוב – להעריך וללמוד על השוני והמיוחד לכל אחד, בין אם זו דעה פוליטית, מוצא, זהות או אפילו טעם במוסיקה.

נהניתי במחנה בדיונים האינטימיים בקבוצות של ארבעה שהיו מדהימות.  ברגעים בהם יצא לי לשוחח עם אנשים מגיל 8 ועד 80, וגם ברגעים קטנים ופשוטים של משחק פינג-פונג, שחיה בנהר ובמשחקים שטותיים.

אני חושבת שגם בתוך הקבוצה התגבשנו והתקרבנו.   אני מקווה שזה יישאר.

תודה לכולם, על הידידות והצחוקים והקבלה וההשקעה בקבוצה הקטנה והצנועה. (הופענו בחדשות !!!)  שלא רוצה לגדול .  וגם אם לא עשינו "שלום" , לפחות אנחנו שלמים עם עצמנו

ויש לנו שלום בתוכנו ואחד עם השני וצריך לשמור על כך ועל היחסים בין משגב לסכנין  ולהראות לכולם שאנחנו יכולים להביט מעבר למכשולים ולהבדלים.

עוד יבוא שלום עלינו – pleeeace     ליאור.

 

נספח- תמונות מיוחדות

 

 


 

 New Israel Fund USA Web Site  New Israel Fund - Israel Web Site

Send direct contributions to:

Peace Child Israel

P.O. Box 57431 Tel Aviv, 61573

Tel:  (972-3) 730-0481  Fax:  (972-3) 730-0695

Email:  pci@netvision.net.il


Back to Peace Child Israel Main Page

 

Making Conflict Resolution and Dialogue Work in the Middle East