קומונת נמشيم
מציגה:
ליל העצמאות של ישראל שפי
גרסת 2007
על-פי: אברהם
רז
בימוי: אורי
שני
ישראל: מיכאל
גלר
חנה: אפק
לאונר
אלישע: חביאר
שטרנפלד
דליה: הילה
לב
המוזיקה שאנו משתמשים בה בהצגה הולחנה
על-ידי: דייויד נביו, סועאד מאסי, אוי-ווה-ווי, ארהן אונל, לאה שבת
תודות:
אבי גיבסון,
זהבה חזה ויעל מתיאטרון הסמטה, אייל פרידלנדר, משפחת לב מקיבוץ חצור על האירוח,
אילן על השימוש בחדר חזרות בקיבוץ חצור, משפחת לאונר על
האירוח והשימוש בסלון לחזרות, אורטל על התלבושות, אודט אבני על התפירה, יגאל עזרתי
על יום חזרות בתיאטרון הערבי-עברי, יוסי ניזרי מ"ליאו בק" על מקום לחזרות, יפעת ונועם כפיר על
השימוש במחשב, משה חזות, רומן, מוסא, תמר מילשטיין,
אורנה עקאד, דורון גולן
על המחזה:
המחזה נכתב עוד לפני מלחמת יום
כיפור, ולמרות זאת, כמה עצוב!!!, הוא עדיין ושוב אקטואלי, גם בימינו. תל אביב, ערב
יום העצמאות. ישראל וחנה חרדים לבנם החייל. חנה עוד מקווה, ישראל התייאש, אבל הוא
לא יודע, מה יזמן לו הלילה. לא ברור, אם האירועים מתרחשים במציאות האובייקטיבית או
באיזו מציאות שמדמיין אב המשפחה ישראל שפי. אין ספק, שיש תחושה הזויה, והמחזאי אברהם
רז שאב השראה, ללא ספק, מסגנון "מחזה חלום", סגנון שמקורו בחלק
ממחוזותיו של סטרינדברג, וגם מסגנונו הייחודי של
יונסקו, המשוייך "לתיאטרון האבסורד". יחד עם
זאת, יש במחזה תחושה חזקה של ישראליות, אנחנו מכירים את הדמויות ואת המצבים מהחיים
שלנו כאן. המחזה נע בין מלחמה למשפחה, בין חיים ומוות, בין רוחניות לחומריות.
על ההצגה:
ההצגה שתראו
כאן הערב היא שונה לגמרי ממה שחשבנו. כשחשבנו על ההצגה, לא הייתה מלחמה בלבנון, לא
היו קטיושות בחיפה, ואנחנו לא היינו פליטים. רצינו לחגוג את מלוא הירח של ט"ו
באב, שהוא הירח המלא 
היפה ביותר בכל השנה, ואת
סיום הקומונה, בבוסתן אל-חייט בדרום חיפה, מקום שם בילינו הרבה השנה. אומנם הוא
היה קצת רחוק מחוץ לשכונות בהן פעלנו, נווה יוסף וחליסה
בחיפה, בעצם בקצה השני של העיר, אבל חלק מהפעילות שלנו הייתה מחוץ לשכונה, במקומות
אחרים בעיר. בערב לפני שהתחלנו את החזרות המרוכזות על ההצגה, נחתה הקטיושה הראשונה
בסטלה מריס בחיפה. כמעט את כל החזרות ערכנו במקומות גלותנו, במרכז הארץ ובדרום. רק
לפני שבועיים החלטנו, שאנחנו נכנעים לרעמי התותחים והפגזים – אבל לא מוותרים על
ההצגה: אנחנו נציג אותה במקום האחר. והגענו ל"תיאטרון הסמטה", שקיבל
אותנו מאוד יפה, כפליטים מהצפון. החלל פה הוא קטן מאוד, לא להשוות עם בוסתן
אל-חייט, אבל הסתדרנו. בגלל המלחמה גם איבדנו את התפאורן ואת המוזיקאי שלנו. אל
תדאגו, הם בריאים ושלמים, אבל את ההצגה עשינו בלעדיהם.
חוץ מכל זה,
גם החלטנו שאין טעם לעשות הצגה מוזיאונית על ישראל בשנת 1972, והעברנו את ההתרחשות
להיום, זאת אומרת, בעוד כמה חודשים: ערב יום העצמאות 2007. גילינו, שהחיילים לא
כותבים יותר מכתבים, ועוד כל מני דברים שהשתנו. לעומת זאת, השארנו את זוג ההורים
איפה שהם היו לפני 35 שנים. זה מגדיל את פער הדורות, הקצנה לצורך ההצגה. הקצנו עוד
כמה דברים, כי גם התיאטרון התפתח מאז, ומעז יותר וחופשי יותר.
ארבעת
השחקנים עבדו איתי מאוד קשה על ההצגה. את רוב מאמצינו השקענו בעבודת המשחק. יש מוזיקה,
יש תלבושות, יש תאורה, יש קצת תפאורה, אבל הדגש לאורך כל העבודה היה על המשחק.
על קומונת
נמשים:
קומונת נמשים היא פרויקט של
עמותת "כפר רעות-צדאקה". אני עובד עם ארבעת
השחקנים כבר כמעט שנתיים. תחילה הם באו לסדנת התיאטרון שלנו, ובקיץ שעבר הם נכנסו,
יחד עם אורטל, לקומונה בנווה יוסף במזרח חיפה. במשך כל השנה הם עבדו עם הקהילה
בנווה יוסף ובחליסה, ולפני חודש הסתיימה העבודה
הקהילתית בפסטיבל תיאטרון גדול, בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה.
פרויקט "נמשים"
ממומן על-ידי כספי תרומות מאירופה, ואנחנו מזמינים אתכם לצפות בהצגה זו בחינם, אך
נשמח מאוד, אם תתרמו לכיסוי הוצאות ההצגה ולפרויקט בכלל ביציאה מההצגה.
אורי
שני
חזרה לדו"ח
מלחמה יולי-אוגוסט 2006