סיכום המפגש בגרמניה-יוני 2007
מאת: רננה גל
הפרויקט שבו
השתתפנו התקיים בגרמניה בין ה-1 ל-10 ביוני, והיה ביוזמתה של הכנסייה הפרוטסטנטית
הגרמנית. מטרתו הייתה להפגיש בין שלוש קבוצות תיאטרון ממדינות שונות (איטליה,
גרמניה וישראל) וביחד ליצור הצגה משותפת שתעלה על בימות פסטיבל ה"קירכנטג" ("יום הכנסייה") - אחד
הפסטיבלים הגדולים והחשובים בגרמניה. זה פסטיבל שנערך בכל שנה בעיר אחרת, מטעם
הכנסייה הפרוטסטנטית ומארח אלפי כנסים, הופעות תיאטרון, מוזיקה ואמנות.
חאלד באמצע, משמאל חואניטה
המפגש היה
מרתק ואינטנסיבי. הבימאית היתה חואניטה
סודריו, במאית ממוצא פרואני-אינדיאני, שעבדה בין היתר עם גרוטובסקי
באיטליה וגרה בגרמניה. עבדנו שמונה ימים רצופים בשיטה המשלבת טכניקות תיאטרון
קלאסיות ביחד עם שיטות פסיכו-דרמטיות שעזרו לנו להעלות על הבמה את הפחדים והכעסים
שלנו, ולכמה מאיתנו גם לתת מקום פורקן לרגשות המלווים אותנו בגלל המקומות שמהם
הגענו: מקומות של מלחמה,טרור ופחד.
כל יום עבדנו
הרבה שעות: בבוקר,קיימנו מדיטציות שמטרתן הייתה לתת לנו אנרגיה להתחיל את היום.
לשם כך השתמשה חואניטה בטכניקות אינדיאניות רוחניות
השמות דגש על החיבור בין האדם לטבע, וגם בין האדם לקבוצה. אחרי המדיטציות וארוחת
הבוקר, נסענו מרכז הקהילתי של הכנסייה הפרוטסטנטית בבד נאוהיים
(הכפר שבו התארחנו בשמונת הימים שלפני הפסטיבל) שם ערכנו חזרות עד הערב (עם הפסקת
צהריים שבה חזרנו לבית ההארחה והכנו שם א. צהריים). החזרות התקיימו בשפה הגרמנית
בתרגום לאנגלית מחברי קבוצה מזדמנים-דבר אשר מאוד הקשה על הזרימה בחזרות, אבל גם
מאוד תרם להווי הקבוצתי.
יאנה, אמינה, מרטין ודניאל בגן הבוטאני (לרגע נדמה שזה גן חיות, לא?)
את מעט הזמן
החופשי שלנו ניצלנו להכרות מעמיקה עם חברי הקבוצה. היינו ביחד 15 אנשים (שלושה
איטלקים, שישה גרמנים, ואנחנו,נמשי"ם, בהרכב חסר
בלי אור ואחמד- שישה) וחוץ מהכרות תיאטרלית בינינו
בחזרות, קיימנו מפגשים בין-אישיים חזקים מאוד שיצרו קבוצה מגובשת,חזקה ואכפתית.
במהלך ההכרות החופשית אחד עם השני נחשפנו למורכבותה של הקבוצה שלנו. למשל,לקבוצה
הגרמנית שבאה מרקעים אתניים שונים (חלקם בני מהגרים, ממזרח אירופה ודרום אמריקה)
.נחשפנו לסיפורים האישיים של כל אחד מהם. סיפורים שמשקפים את המצב הפוליטי והחברתי
המתוח באירופה. מהקבוצה האיטלקית קיבלנו תמונה קשה וכואבת על המצב החברתי באיטליה,
אם דרך סיפוריהם האישיים או דרך הסבריהם המעמיקים (שלושת חברי הקבוצה האיטלקית הם
חברים בהווה או לשעבר של המפלגה הקומוניסטית). אבל חוץ מהדיבורים והבירורים
האוטוביוגרפיים, היה הווי נהדר שנוצר: בדיחות קבוצתיות שרוממו את מצב הרוח בכל פעם
שהיה נדמה שאנחנו עומדים לחטוף התמוטטות עצבים, בישולים משותפים שאולי לא יצרו
פלאים גסטרונומיים אבל קירבו לבבות, ועוד הרבה רגעים קסומים ויפים שהיו שווים כל
כאב נפשי ופיזי שנגרמו לנו במהלך החזרות.
חזרות לתהלוכה. על כיסא הגלגלים: אורי, עם המסיכה:
אנדראה האיטלקי, ולוקאס
הפולני-גרמני
בסוף שמונת
ימי החזרות (ואחרי נסיעה ארוכה-ארוכה) הגענו לקלן,עיר הפסטיבל. אחריי ארגונים
מורטי עצבים סוף סוף העלינו את ההצגה. ההצגה נקראה "יד
דרך הקיר" והיא הורכבה מארבע סצנות של הקבוצה וסצנה אחת שנוצרה לפני
המפגש עם האני (המנהל האדמנסטרטיבי של המפגש). הסצנות
הראו תמונות שונות של מצבי מלחמה וטרור, ולכן חואניטה
עבדה איתנו הרבה על הבאת הרגשות שלנו לבמה. חואניטה
רצתה שנתחבר, נרגיש ונעלה לבמה את המלחמה שבנו, את המוות והפחד ממנו. החוטים
המקשרים בין הסצנות היו מכתבים שכתבו חברי הקבוצה הגרמנית (איתם חואניטה עבדה לפני קיום המפגש) . חברי הקבוצה הגרמנית קיבלו
הנחייה לכתוב את מכתבם האחרון (מכתב שאחרי המוות) בתור אנשים שמתו בפיגוע
טרור או במלחמה. את המכתב הם היו צריכים להקדיש לאדם אהוב. המכתבים נכתבו והוקראו
בגרמנית, ורב הכותבים כתבו את המכתב לאימם. לצערנו, לא קיבלנו תרגום מדויק של
המכתבים. לשתי ההצגות לא הגיעו הרבה אנשים, אבל תגובת הקהל הייתה חזקה. היה קהל
שהתרגש מאוד,היה קהל שיצא זועם וכועס, היה קהל שייצא מבולבל- אבל הקהל הרגיש
אותנו, ובעיני חואניטה זאת הייתה הצלחה גדולה מאוד.
הפרידה הייתה
קשה מאוד לכולנו. הייתה תחושה שיצרנו עולם מיוחד בחדרי החזרות, שנוצר קשר
אחר,שונה, שאי אפשר להסביר אותו למישהו מבחוץ, שלא נדבר למשפחה ולקרובים בארץ.
כנראה שזה אומר שזה היה אמיתי. יותר ממה שההצגה יכלה להיות חזקה או חשובה לנו,
הקבוצה שנוצרה היא הסיבה שבשבילה באנו,שבשבילה הפרויקט הזה נוצר. חזרנו לארץ
מותשים, אבל עם הרבה זיכרונות טובים וחזקים.
חזרות לסצנת החטיפה
ועכשיו, שבועיים
אחריי, הנה הסיכומים האישיים שעלו במהלך שיחת הסיכום שלנו בארץ:
אורי: בעיניי המפגש היה שווה בגלל שני דברים עיקריים:
1) הקבוצה-
בגלל שאנחנו (נמשי"ם) קבוצה מאוד מיוחדת חברנו עם
קבוצה מיוחדת, נוצר משהו מאוד חזק בינינו. על אף שהייתה שונות, הצלחנו ליצור קבוצה
יפה ומגובשת.
2) חואניטה- למדתי מחואניטה, מהדרך
המיוחדת שלה.
אלו שתי
הסיבות שבגללן שמחתי על כך שהשתתפתי בפרויקט הזה, אבל בעיות הארגון מאוד הציקו לי.
ציפיתי שהארגון של הגרמנים יהיה כמו שמצופה מהם- מדויק ומסודר. עניין התרגום
בחזרות היה מסורבל, חוסר הארגון התבטא בעיניי גם בחוסר הקהל- בקלן היו 100,000
איש! איך יכול להיות שהגיעו אלינו רק 30-40 איש לשתי ההצגות? התוכן של ההצגות לא
היה מספק, וציפיתי שהתוכן ידובר יותר, שיהיו דיונים עליו- אולי נאמר משהו לגביי
התוכן, אבל לא היה דיון מאורגן. בעיני לא הייתה פרזנטציה מספקת ומאורגנת על הרקע
האישי - החברתי והפוליטי של כל אחד.
דניאל: בשבילי זאת הייתה חוויה יוצאת דופן, בעיקר
בזכות הקבוצה.
לא הרגשתי
שהתחברתי להצגה, בעיקר בגלל שהיא לא הבינה את המכתבים שקישרו בין הסצנות , ועל אף
הקושי הזה היו רגעים מאוד חזקים בהצגה, והכול תלוי אם את נכנסת לזה או לא. הרגשתי
למשל, שסצנת שתי ההלוויות שעשינו (אחת מהסצנות בהצגה שמציגות מסע לוויה של שתי
משפחות מצדדים אויבים) ממש עיצבנה את הקהל, כי בשביל
הגרמנים המוות הוא טאבו, ואי אפשר להציג אותו בצורה כל כך קשה ואלימה על הבמה.
ראיתי שהם הרגישו שממש היו שתי גופות על הבמה ושהם צריכים לבכות יחד איתנו, עם
השחקנים.
למדתי המון.
אחת הציפיות שלי הייתה לחזור לארץ מותשת ורצוצה-וזה התגשם. וחוץ מזה, ממש אהבתי
לעשות את המדיטציות של חואניטה על הבוקר.
חאלד: בפרויקט היו שני חלקים: אחד,ההצגה, שתיים, הקבוצה. ההצגה תרמה מאוד לתהליך
של הקבוצה, אבל בעיני זה היה הדבר המשני - הכי חשוב היה התהליך של הקבוצה. יש קשר
בין איך שהקבוצה עובדת לבין איך שההצגה נראית.
למשל בסצנה
האחרונה בהצגה השנייה שקיימנו, דניאל שרה את "יהיה טוב" של דיוויד ברוזה בחושך, אני פשוט נקרעתי מבכי. אמרתי לעצמי
"וואלה, האנשים האלה שווים הפסד של שבועיים
לימודים באוניברסיטה " (חאלד יצא איתנו וויתר על
שבועיים של לימודי כלכלה באוניברסיטה, שהתקיימו אחרי השביתה), ואחר כך כולם בכו
ביחד בחדר ההלבשה.
רציתי שיהיו
יותר דיונים על פוליטיקה וחברה. למדתי מחואניטה המון,
אבל היא לא התחברה לקבוצה. הכי גרוע זה שהיא לא ידעה להגיד את השם שלי כמו שצריך,
אבל מרות כל זה, אני באמת אוהב אותה ואת הדרך שלה.
שמחתי על
הניסיון שצבר בתיאטרון רחוב במהלך הפרויקט: בתהלוכה שקיימנו בגיסן ובקלן, גילמתי
דמות של מסומם ושיכור שמנסה לחבור אל האנשים ולשתף אותם ב"סטלה"
שלו, אבל עם זאת דוחה אותם. אנשים ממש נגעלו ממני. תוך כדי התהלוכה נפגשתי עם
בחורה ערבייה, התלוצצתי איתה, ביקשתי סיגריות וכו'- והיא לא הבינה מה הולך, כי
הלכנו עם ארון קבורה ועם מוזיקה... אז היא שאלה אותי מאיפה אני-
:"מפלסטין". והיא:"תתבייש לך! אנשים מתים במדינה שלך ואתה הולך
ועושה שטויות?!" ניסיתי לענות לה מתוך הדמות, ורק אחרי התהלוכה חשבתי על כך,
שאולי פספסתי משהו בכך שלא הצלחתי לענות לה מתוך הדמות, אבל לפחות הצלחתי להגעיל
אותה...
המטבח. אחד המקומות החשובים ביותר במסע הזה! דניאל, מאחוריה סופיה,
הגרמנית-ארגנטינאית
אמינה:
הדבר שהכי הרשים אותי,
היה בסצנת החטיפה בהצגה, ששם גילמתי אמא עם תינוק שנמצאת בתוך הקהל. במהלך הסצנה,
גוננה עלי האישה שישבה לידי, היא ממש בכתה יחד איתי ואמרה לי: "הכול יהיה
בסדר".
ההצגה הראשונה
הייתה גרועה מאוד, בעיקר בגלל פרטים טכניים קטנים שחואניטה
לא הסבירה אותם כמו שצריך לקבוצה, בגלל שחלק מהקבוצה נלחצו יותר מדי והתנהגו בצורה
היסטרית.
אבל אהבתי את
דרך העבודה של חואניטה. לא אהבתי את התיאטרון רחוב,
אנשים לא הבינו את הרעיון. ולא הבינו את הדמויות שגילמנו ברחוב: אני שיחקתי אחות
רחמנייה שמטפלת בצורה צבועה באדם חולה ומוגבל על כיסא גלגלים (מגולם על-ידי אורי).
הקהל לא הבין: למה האחות מתנהגת כל כך מגעיל לאיש חולה,מוגבל ונכה? גם לא הייתה
לנו הזדמנות כשחקנים לדבר ולבאר את זה.
זה לא היה
מפגש פוליטי, יותר מפגש תרבותי-חברתי. ההצגה הייתה יכולה להתרחש בכל מקום.
למדתי מחואניטה איך להתחבר לקהל. חשבתי כל הזמן איך אור, שלא בא
איתנו,היה מקבל את אופן הבימוי של חואניטה. בגלל
ששנינו, גם אני וגם אור, לא אוהבים את דרך הבימוי הרגשית והסנטימנטאלית , אז היה
לי חסר שגם הוא יחווה כמוה סוג כזה של בימוי ואולי יתחבר לזה, כמו שאני התחברתי.
נהניתי מאוד
ועצוב לי מאוד שאחמד ואור לא היו שם לחוות איתנו את זה.
שאדי: נהניתי מאוד. הייתה לי חוויה מעניינת עם אורי,
בתור שותף. המפגשים שהחלטנו לקיים, כנמשים, כקבוצה בתוך הקבוצה הגדולה, לפני, תוך
כדי ואחריי הפרויקט בגרמניה-חיוניים מאוד.
בהתחלה לא
הבנתי מה המקום שלי שם- וזה מאוד דחה אותי, ולכן כמעט ביטלתי את ההשתתפות שלי, אבל
היה לי אכפת מאיתנו מהקומונה, הקבוצה שלי,ו לא רציתי להרוס את האווירה - אז נכנסתי
לזה. מאוד נהניתי מהנמשים, כקבוצה, וגילה את חשיבות הארגון! היו רגעים שממש
התעצבנתי,עד כדי התמוטטות עצבים. אבל הקבוצה היתה
אדירה.
המטבח היה
כור ההיתוך! אם לא היו בישולים משותפים,היינו מתפרקים, גלל שזה יצר מקום להרבה
התקשרויות וחיבורים.
לסיכום,הוא
נהנה יותר ממה שהוא סבל. אחמד ואור היו חסרים, אבל בטח
גם להם הייתה חוויה לימודית,איך להיות בקומונה בלעדינו: שני הבמאים וארבעת חברי
הקומונה שנסעו.
רננה: אני חושבת שאני חזרתי לארץ עם הרבה ידע
וניסיון חשוב, אם לעבודה בתיאטרון ואם בכלל לחיים. המפגש האנושי שהיה שם נתן לי
הרבה, למדתי על עצמי ואחרים דרך מפגש חברתי ותרבותי מורכב ומעניין. בנוסף, למדתי
והפתעתי את עצמי כשחקנית, וזה עיצב אותי מאוד. על אף חוסר הארגון, הצלחתי להתעלות
מעל הטבע שלי (להיות לחוצה אם לא הכול מתוקתק כמו
שצריך), לנשום עמוק ולראות מעבר לבלגאן את העיקר. אני מאושרת מכך שניתנה לי הזדמנות
להשתתף בדבר הזה, ואני רק רוצה להודות לחברי הקומונה שאיתי ולאורי ושאדי, שעל אף
שהיו רגעים קשים אתכם, ועל אף שהקבוצה שלנו נבלעה בתוך הקבוצה הכללית, הייתם שם
בשבילי והרגשתי חזקה ובטוחה בעצמי בעיקר בגלל שידעתי שאתם שם.
בעוד כמה
ימים יבוא גם דיווח על פסטיבל נווה יוסף. כדאי לחזור לעמוד זה, כי יהיו בו גם
קישורים לעוד תמונות ולקטעי ווידאו.
Hosted by MidEastWeb
Middle East News Views History Dialog Resources
Our Friends: Peace Child Israel - Arab Jewish Coexistence through Drama
for Youth