|
|
נמ"שים – נוער משחק שלום
|
מיומנו של אלעד
עברו להם חודשיים, עבר לו פסטיבל עכו, עברה האופוריה של
תחילת השנה.
עבר לו שלב ההסתגלות, עבר לו איאד
בחזרה ליפו.
עוד מעט יעברו גם שלבי הגיוסים וכל מה שישאר
אלה אנחנו עם החוגים, ואנחנו עם עצמנו.
יהודי אחד, ערבי אחד, ושלוש בנות יהודיות.
החיים כאן קשים, זה לא קל בכלל.
גם מישור הרב תרבותי, המגדרי, ההתנדבותי והיחסים
הבינאישיים.
זה לא קל להגיע למקום חדש, שמעולם לא היית בו, להכיר את
הקהילה ולנסות להבין מה הם הצרכים שלה ומה אתה כיחיד יכול לתת לה ולתרום.
ולזה נוסיף את המישור הרב תרבותי, מהיכרות ראשונה ורישמית מבחינתי עם המושג "ערבי", עד ליחסי חברות
של ממש.
העזיבה מהבית היא לא קלה בכלל.
חיכיתי לה במשך שלוש שנים שלמות, לרגע היציאה מהבית.
כולנו כבני נוער רוצים לעזוב את הבית, כולנו בטוחים שההורים
שלנו לא מבינים אותנו (ואצל חלקנו זה גם נכון), כולנו רוצים לסיים כבר את בצפר,
וכולנו רוצים להיות כבר עצמאיים.
ובכן זה לא קל, לגור עם אנשים חדשים, להדריך בפעם הראשונה,
לנהל את הכספים בצורה עצמאית ולנסות תוך כדי לשמור על קשר עם החבר'ה מהסביבה
הישנה.
בסופו של דבר רוב החברים שלי כבר נמצאים בצבא, או ילכו לצבא
בשנה הקרובה, ואני?
נושאי השיחה נהיים כל כך שונים, והמעגלים החברתיים משתנים.
ואיתם הדיעות הפוליטיות וההוואי החברתי.
בהתחלה כשרק הגעתי לקומונה לא ידעתי אם אני אתגייס או לא,
עכשיו זה ברור לי שאני לא אתגייס.
חשוב לי לעבוד עם האנשים עצמם, כיחידים במדינה הזאת.
לעבוד עם הנוער הכי קשה בארץ בניסיון לגרום להם להתחייב
לפחות לדבר אחד שהוא לא אלכוהול\חבר'ה\סמים.
במסגרת התיאטרון,
במסגרת חוגי סטנדאפ שאני מעביר, במסגרת דיונים
ושיחות אישיות אחד על אחד עם הנוער בקהילה הזאת.
כיצד באים לאדם שלא אכפת לו משום דבר?
כיצד פונים לבני נוער ומגייסים אותם לסדנאות ולחוגים?
תוך כדי שטף הכתיבה כתבתי את המשפט "האם הם מבינים את המצב
בו הם חיים?", מחקתי אותו מיד, זה לא עולה על הדעת.
אחד הדברים החשובים ביותר כמתנדב הוא לדעת לשים את עצמך
במקום שלהם, ולא לבוא ממקום גבוה מהם יותר.
אף אחד לא אוהב שמתנשאים מעליו, בייחוד לא בני נוער.
לפני כשבוע היה לי ויכוח סוער עם אחד מהשכנים, בחור מבוגר
ממני בשנתיים שטען שאם אנשים חיים בתוך החרא זה סימן שהם אוהבים אותו, ושלי אין
זכות לרדת "ממרומי ההר שלי" ולהציע עזרה שבכלל לא צריכים פה פתאום.
"אם הם היו רוצים לשנות משהו בדרך חיים שלהם הם היו
עושים זאת בעצמם".
האמנם?
אני מתהלך לי בשכונה מסביבי, מתבונן לי בבית מטרות
שבמתנ"ס, כמה מהחבר'ה שם מעשנים סמים? כמה מהחבר'ה שם שותים אלכוהול על בסיס
קבוע?
אני בטוח שמתוך כל החבר'ה האלה יש את האחד שהיה רוצה להיחלץ
מכל זה ורק לא יודע איך.
ובדיוק בשביל האחד הזה אני נמצא כאן.
ויחד עם זאת אני מרגיש מנודה.
מבקרים אותי המון על הדרך שבחרתי, לא להתגייס.
שר הביטחון מכנה אותי "מכה קשה, כישלון של מערכת
החינוך", אני שומע מכל עבר שלאנשים כמוני לא אכפת מהמדינה ומהעם.
זה מעלה בי דמעות, לי לא אכפת מהעם?
אני מתנדב כשלוש שנים, בדיוק כמו בצה"ל, אף על פי
שיכולתי להתנדב רק שנתיים ועדין היו לי את אותן הזכויות האזרחיות כמו לכל אזרח
במדינה.
אני גר ועובד עם הנוער הכי קשה במדינה, הנוער שמערכת החינוך
בעצמה יורקת עליו.
אני עובד עם אנשים ומחדיר בהם ערכים ועקרונות להיות אנשים
יותר טובים, לאהוב ולכבד את הזולת, לאהוב את המדינה.
האנשים שחיים במדינה לא פחות חשובים מהמדינה עצמה.
הבעיה האמיתית במדינה הזאת היא שהממשלה שכחה שהיא מגנה על
אנשים ועסוקה רק ב"להגן".
אפשר להגן על הגדר עד מחר, זה לא ישנה דבר בהתפוררות שלנו
כמדינה, כעם.
אני לא מגנים על בובות, אנחנו מגנים על אנשים נושמים וחיים.
והם לא חיים כמו שצריך, הפערים בין העניים והעשירים רק
גדלים ומתחזקים מדי שנה לשנה.
לא הייתה עוד עלייה אחת בארץ שנקלטה כמו שצריך.
יש סכסוך עמוק וכואב בין היהודים לערבים, דבר שמוביל לפערים
חברתיים וכלכליים וחוסר בשיוויון.
המדינה שכחה שלא רק עשירים גרים כאן, אלא גם מעמד הביניים
שנדפק במיסים, אתיופים שמסתובבים ברחובות, ערבים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים.
מה עם כל אלה? הם לא חלק מהמדינה?
חלק בלתי נפרד ממגורים משותפים בין יהודים לערבים הוא רגע
שבירת המיתוסים הכואב.
להבין שהמדינה נבנתה על עקרונות שגויים, להסתכל אחורה
ולהגיד "איך הם לא הבינו אז שנגיע למצב של היום?".
למרות שזה מתחיל לו דווקא בפרטים הקטנים.
לדוגמה, לילה אחד ישבתי עם מרוואן
והוא סיפר לי שלימדו אותו שבתנך כתוב שיום אחד יבוא
נביא בשם מוחמד ושאנחנו נצטרך ללכת אחריו.
ואני מצידי דיברתי על העובדה שבקוראן לא כתובה המילה "ירושלים"
אפילו פעם אחת.
הוא גיחך על הטענה הזאת בדיוק כמו שאני גיחכתי על המיתוס
שלו.
"אם דבר כזה באמת היה נכתב בתנך
נראה לך שהיהודים לא היו הולכים אחרי מוחמד?".
והוא מצידו אמר לי שירושלים מוזכרת בקוראן המון פעמים.
ובכן לא קראתי עדין את הקוראן, אני מודה, אבל אם הוא אומר
אז אני מאמין לו.
המון פעמים במפגשים בין יהודים לערבים נוצר המצב בו היהודים
מרגישים רע שהם לא מכירים את התרבות הערבית ומנסים להכיר אותה כמה שיותר, וכך נוצר
מצב של חוסר דו קיום בהעמדת פנים של כן.
לא רק אני חולק חדר עם מרוואן,
אלא גם הוא איתי.
כשגרים ביחד חשוב לתת משתי התרבויות, ומשני העולמות.
כך שנוצר מצב נורא יפה אצלנו בקומונה שאני שומע ולומד וכך
גם הוא.
לילה אחד אפילו השמעתי לו את מאיר אריאל ולהפתעתי הרבה הוא
מאד התחבר למילים ולמנגינה, וניתחנו ודיברנו על השירים שלו שעות.
הייתי רוצה להאמין שמה שאנחנו ודומים לנו עושים יביא בסופו
של דבר לשלום.
זאת הכמיהה הכי גדולה שלי.
כשהופענו בפסטיבל עכו הגיע אלי בחור דתי אחד ואמר לי שיגיע
שקט רק כשכולנו נאמין וכשיגיע המשיח.
עניתי לו שהמשיח בעייני הוא השלום.
ביום שיגיע השלום אני אכרע על ברכי ואבכה מרוב אושר.
לזה אני מתפלל ולזה אני פועל.
המשיח בעייני הוא היום שבו יקומו שתי המדינות לשני העמים
וירושלים סוף סוף תחולק וישרור שקט ושלום ואחווה במזרח
התיכון.
במקום לעבוד את אלוהים אני עובד עם האנשים, מנסה לגרום להם
כמה שיותר להתקרב בניהם.
השלום מתחיל מאיתנו, אני קורא לזה שלום פנימי.
עלינו כאנשים במדינה הזאת קודם כל לסלוח ולהבין, לחיות
כאילו אנחנו בשלום עם שכנינו.
ברגע שיהיו מספיק אנשים שירצו שלום, השלום יבוא.
הוא לא יבוא על חמור לבן, הוא יבוא מחיבוקים והבנה.
הוא יבוא מעבודת פרך של המון אנשים שחיים את השלום ופועלים למענו.
אחת הטענות הכי גדולות שיש לי לחברה הערבית בארץ היא חוסר
הרצון הטוטאלי בלהרים את עצמה.
הרי אם ערבים היו הולכים לשירות לאומי החברה שלהם הייתה
נראית אחרת לגמרי.
ביום שבו פורסמה הכתבה בה.
אלעד,
סוף אוקטובר
Hosted by
MidEastWeb Middle East News Views History Dialog
Resources
Our Friends: Peace Child Israel - Arab Jewish Coexistence through Drama
for Youth