Middle East Logo.gif הסיפור המוזר של הפסאודו שמאל המערבי ומלחמתו באתיקה ההומניסטית

גשר

ירושלים

Maps

English


heb_home_but.gif (266 bytes)

English

heb_but_goal.gif (300 bytes)

Send Us Mail

heb_but_bereaved_par.gif (329 bytes)

heb_but_ed.gif (286 bytes)

הסיפור המוזר של הפסאודו שמאל המערבי ומלחמתו באתיקה ההומניסטית

הקדמה

מטרת המאמר -  קידום הדמוקרטיה מבוססת האתיקה ההומניסטית בעולם, בירור כמה מבעיותיה, והצעת כיוונים אפשריים לפתרון. אין הוא מכוון למטרות הבאות:

* לא תיעשה בו חלוקה לדיסצפלינות אקדמיות נוקשות (הכותב רואה יתרונות בחלוקה כזו, אך לא סבור שהיא מספיקה לניתוח ממצה של נושאים הומניים סבוכים כמו זה הנידון כאן. בנושאים כאלה, סבור הכותב, נדרשת גישה הוליסטית, המשלבת למיקשה אינטגרטיבית אחת תובנות שהתקבלו מדיסצפלינות מגוונות, כמו פיסיולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, וכו').

* לא יובא במאמר גוף אסמכתאות נרחב לאישוש כל טיעון (לכך יידרש ספר, לא מאמר קצר...)

* לא תבוא במאמר לביטוי כל מחוייבות ל'תקינות פוליטית', מחמת נטייתה לפגוע באיכות האינטלקטואלית של הדיון.

המאמר יתייחס לוורסיה המערבית של האתיקה ההומניסטית, המבוססת על ערכי 'הצדק' (חופש ושיוויון), ו'האחווה'. תעשה בו אבחנה בין הרמה האתית הבסיסית, ה'הימנעותית' של 'הצדק' ('לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך'), והרמה הגבוהה יותר, הפוזיטיבית-אקטיבית, של 'האחווה' ('ואהבת לרעך כמוך').

 

מצב האתיקה ההומניסטית בעולם

כללי    

בדמוקרטיות המערביות - רמה קצת גבוהה מהמינימום ההכרחי בפרמטר הצדק, ורמה לא מספקת של אחווה. ברוב חלקי העולם הלא מערביים - רמה לא מספקת בכל הפרמטרים האתיים-הומניסטיים. בפרקים הבאים נדון במקצת מן הסיבות למצב הלא מספק הזה.

 

התפשטות האתיקה ההומניסטית בעולם - סקירה אנתרופולוגית-היסטורית

ההמון והמנהיגים     המאמר יניח חלוקה בסיסית של האנושות להמון מונהג, ולמנהיגים.

טיבו של ההמון     המאמר יניח שההמון הוא פסיבי בד'כ, ויכול להיות מובל לכיוונים שונים, אתיים ולא אתיים. הוא יכול לעלות, על פי הנחת המאמר, אל רמה אתית גבוהה, אך 'הדיפולט' שלו הוא 'פרימאטי', הישרדותי, לא אתי.

טיבם של המנהיגים     המאמר יניח קיומם של שני סוגי מנהיגים: שליטיםומבקרים ומורי דרך אתיים.

השליטים, על פי המאמר, הם 'זכרי האלפא' של הדיסצפלינה הביולוגית-אנתרופולוגית, ו'מנהיגי המימשל' של הדיסצפלינה הסוציולוגית.

המנהיגים האתיים צומחים, על פי המאמר, מתוך הקונטקסט המוצע הבא: 

האינטלקט והמודעות האנושית נוצרו ועוצבו על ידי האבולוציה כדי לשפר את יכולת ההישרדות של האדם. אלא שה'מכשיר ההישרדותי' האבולוציוני הפיק, לא במתכוון (אך באופן בלתי נמנע) גם 'מוצר לוואי': יכולת אבחנה אתית (מבוססת ערכי שיוויון וחופש). בעוד הפן ההישרדותי של המודעות האינטלקטואלית יוצג בקבוצה בדרך כלל על ידי השליט הטבעי, 'זכר האלפא' שלה, הפן האתי לא יוצג כלל פעמים רבות. לעיתים נדירות עם זאת כן ביצבץ הפן הזה בחיי הקבוצה, ותמיד היה זה כאשר מישהו מחבריה לא רק ראה את הערכים האתיים כחשובים, אלא גם ניחן ברצון ויכולת להצביע בפני הקבוצה היכן אין פעולותיה אתיות, ומהי הדרך בה יש לנקוט כדי לתקן את הליקויים.

אנשים כאלה הלוקחים על עצמם לייצג את העמדה האתית בקבוצה יכונו במאמר זה בשם 'שמאל'. דוגמאות בולטות לטיפוס האנושי הזה ניתן לראות, בין השאר, אצל אישים כמשה, ישעיהו, עמוס, הילל, רבי עקיבא, ישו, שפינוזה, מרקס, גנדי, מרטין לותר קינג, הדלאי לאמה, וכו'.

הצלחת המנהיגים 'השמאלנים'             משחר ימי האנושות התחוללו מאבקים בין שני סוגי המנהיגים על הדרך בה ראוי להנהיג את הקבוצה: הדרך 'הטבעית'-'פרימאטית'-'הישרדותית', או הדרך האתית. שליטי הקבוצה לא חיבבו, מטבע הדברים, את המבקרים האתיים, ולעיתים קרובות אף רדפו והענישו אותם קשות. אלא שהקריאה האתית התגלתה כרבת כוח, וכך, למרות הרדיפות והעונשים היא הצליחה לעורר את ההמונים לדרוש ולהשיג לעצמם יותר ויותר צדק. בחינה נכוחה תגלה בבירור שבמהלך ההיסטוריה, וביחוד בעידן המודרני, הושגה התקדמות אתית מרשימה, בעיקר בארצות המערב, בהן הצדק והדמוקרטיה הגיעו לרמה לא מבוטלת כלל.   

שלוש תופעות משמעותיות בתהליך הדמוקרטיזציה ההומניסטית בעידן המודרני     שלוש תופעות שהושפעו והשפיעו על תהליך הדמוקרטיזציה העולמי בעידן המודרני ראויות לציון מיוחד: התרחבות גדולה של כלי השינוי הדמוקרטי החשוב - המדיה, התרחבות גדולה של מקדם השינוי העיקרי, השמאל, וחלחול גדל של גישות אתיות-הומניסטיות 'שמאליות' אל החשיבה והמדיניות של השליטים (דוגמאות: לינקולן, צ'רצ'יל, בלייר). שלוש תופעות אלה סייעו רבות לקידומה של הדמוקרטיה האתית-הומניסטית ולהבאתה אל מה שנראה כהצלחה ברורה.  

הבעייה

כללי

היתה עם זאת בעיה בסיפור ההצלחה הזה, והיא התבטאה ברמה הנמוכה של הפרמטרים הדמוקרטיים שהוזכרה למעלה (היעדר דמוקרטיה ברוב חלקי העולם הלא מערביים, והיעדר אחווה בדמוקרטיות המערביות), והשאלה היא מהם הגורמים לה. זאת השאלה המרכזית לה ינסה המאמר הזה לתת תשובה.

 היכן נמצאת הבעייה

המאמר יטען שהתחומים בתוכם נהוג לחפש בדרך כלל את חסמי הדמוקרטיה ההומניסטית (פוליטיקה, כלכלה, מאזנים צבאיים, מדע וטכנולוגיה, תרבות ודת, חינוך, תיאוריות אינטלקטואליות), אכן קשורים לבעיה, אך אינם גורמיה. הסיבות לחולשה הבולטת של תהליך הדמוקרטיזציה הניכרת בעליל סביבנו, יטען המאמר, נעוצות בבעיה מבנית המצוייה דווקא בתוך מקדם הדמוקרטיזציה העיקרי של העולם, הלא הוא השמאל המערבי.

דמוקרטיזציה מהירה של העולם יכולה להתבצע רק בהובלה של חלקי עולם בהם הדמוקרטיה ההומניסטית היא כבר רבת עוצמה, קרי, המערב. ואכן, ברמה זאת או אחרת, רוב הדמוקרטיות המערביות מחוייבות ופועלות למען תהליך הדמוקרטיזציה העולמי. אולם אפקטיביות פעולתן, טוען המאמר, תלוייה באחדות הפנימית שלהן בביצוע פעולת הדמוקרטיזציה. ברגע שמדינות המערב יהיו מאוחדות בפעולה הזאת, העוצמה הכלכלית, הפוליטית, הטכנולוגית, המדעית, התקשורתית (המדיה), הצבאית, ובעיקר העוצמה המוסרית של חזון הדמוקרטיה האתית-הומניסטית שלהן, יחד עם השאיפה הקיימת בשאר חלקי העולם לחופש ושיוויון, יבטיחו תהליך דמוקרטיזציה מהיר ובלתי ניתן לעצירה של העולם. אלא שבדמוקרטיות המערביות אין שורה אחדות בתמיכה בתהליך הדמוקרטיזציה העולמי, והגורם הבולם את התהליך, כאמור, הוא הגוף העיקרי האמור לדחוף אותו, קרי, השמאל המערבי.

 השמאל הלא אוטנטי - 'הפסאודו שמאל'

כללי

אם אכן נכונה טענתנו, כיצד ניתן להסביר התנהלות משונה זאת של השמאל, המנוגדת  לחלוטין לערכים האתיים אותם אמור הוא לייצג?  בתשובה לשאלה הזאת יעלה המאמר את התיזה הרדיקלית הבאה:

הכשל נעוץ לטענתנו במשהו דמוי 'השתלטות עויינת' אותה עבר השמאל מצד ישות שנקרא לה כאן 'הפסאודו שמאל' -  השמאל הלא אוטנטי. הפסאודו שמאל הזה, על פי תיזת המאמר, השתלט בעשרות השנים האחרונות על החלקה האידיאולוגית של השמאל המערבי, ומן השטח האידיאולוגי הכבוש הזה הוא חבר אל המדיה, ובכך רכש לעצמו כוח השפעה רב על ההמון, בו הוא משתמש לבלימת כל ניסיון משמעותי לדמוקרטיזציה של העולם. (דוגמא מובהקת לפסאודו שמאל שכזה - 'השמאל החדש' המערבי של המחצית השניה של המאה העשרים).

פסאודו שמאל זה הוא הוא חסם הדמוקרטיזציה העיקרי של עולמנו, טוען המאמר. כל עוד לא יזוהה ויוסר החסם לא יוכל העולם שלנו להפוך לדמוקרטי ואתי באמת.

 זמן ומרחב

הפסאודו שמאל יכול להתקיים רק בקונטקסט של דמוקרטיה משגשגת ובעלת עוצמה, והוא תופעה ייחודית לדמוקרטיות המערביות שלאחר מלחמת העולם השניה.

 הגדרה

בתוך ההתרחבות העצומה של השמאל המערבי בעידן המודרני לא קל להבחין בקיומם של שני סוגי השמאל, הדומים מאוד בחיצוניותם ושונים לחלוטין במהותם. כמו השמאל האמיתי, גם הפסאודו שמאל רואה את תפקידו כספק של ביקורת והנהגה אתית, וכמו השמאל האמיתי, גם הפסאודו באמת ובתמים משוכנע באוטנטיות העמדה האתית שלו. אבל יש הבדל מהותי. בעוד השמאל האמיתי אכן משרת את האתיקה ההומניסטית, הפסאודו שמאל משתמש בה לצרכיו. הוא משוכנע באתיות המניע שלו, אך מופעל על ידי מניעים אחרים לגמרי, רגשיים, לא מודעים, 'פרימאטיים', להם הטיעון האתי רק משמש מסווה.

פסאודו שמאליות נשמעת רציונאלית ולוגית, אך אין היא כזו. היא כורח לא מודע, כמעט לא בר כיבוש. יש לה ביטוי פוליטי  ברור, אך במהותה היא תופעה נפשית פנימית המבטאת את הניגוד המובנה בין התשתית הפיסיולוגית-פרימאטית שלנו לבין תוצר האינטלקט האנושי, האתיות.

חשוב להדגיש: אין מדובר ב'מבנה אישיות פסאודואי'. בפנימיות כל אדם, גורס המאמר, קיימות שמאליות (אתיות) אוטנטית ופסאודו שמאליות כאחת. הביטוי החיצוני, ההתנהגותי, הפוליטי, הפסאודו שמאלי אינו מבטא מהות לא אוטנטית, אלא בסך הכל בחירה זמנית (מודעת ולא מודעת) של האדם, מתוך אילו חלקים של האני שלו מעדיף הוא לפעול ברגע נתון.

 תיאור

אם 'טריק' השמאל האמיתי היה להשתמש בתוצר הלוואי של האינטלקט (יכולת האבחנה האתית) כנגד התוצר העיקרי (האגרסיביות ההישרדותית), הטריק (הלא מודע) של הפסאודו שמאל מתוחכם הרבה יותר: ב'הפוך על הפוך' אינטלקטואלי מרהיב משתמש הוא בטיעון האתי האנטי כוחני כדי לרכוש לעצמו כוח... בביצוע הטריק הזה מסתייע הוא בשלושה אלמנטים: האפיל העצום של הפעולה הלא אתית בקרב ההמון, הסימביוזה ההדוקה שלו עם המדיה, והשימוש המסיבי שהוא עושה במנגנון התנהגותי שלא זכה להכרה לה הוא ראוי, לדעתנו, ושיכונה כאן בשם 'סקייפגואטינג'. שלושת האלמנטים הללו יתוארו בהרחבה בפרקים הבאים.

 המניעים הנסתרים של הפסאודו שמאל

טענו למעלה שהעמדה האתית של הפסאודו אינה אוטנטית. מה אם כן הם המניעים האוטנטיים אותם מנסה הטיעון האתי להסוות?

לטענתנו מדובר בקבוצה של מניעים רגשיים לא מודעים, הנובעים כולם משני מקורות:

* חלקים ביולוגיים, 'פרימיטיביים', 'הישרדותיים', שנותרו בנו מן העידן הקדום של קיומנו הפרימאטי

* חוסר יכולת אמוציונאלי מובנה של היצור האנושי לטפל באופן מודע ובוגר באספקטים המאיימים של החלקים הפרימיטיביים הללו.

יכולות להיות וריאציות וקומבינציות רבות של המניעים הללו, ועקב מקורם הביולוגי קיים בהם לעיתים גם הבדל בין מופעים 'גבריים' ו'נשיים', וכך, כל רשימת מניעים שנביא תחטא בהכרח בסכמטיזציה... אולם פטור בלא רשימה אי אפשר, אז הנה היא... רשימת כמה ממניעיו האוטנטיים של הפסאודו שמאל... כולם רגשיים ולא מודעים... כולם לחלוטין לא שייכים לאיזשהו קונטקסט אתי... וכולם רבי כוח והשפעה לאין ערוך יותר מהטיעון האתי 'הרשמי' המסווה אותם...

 מניעים כללים

ילדותיות     אצל הפסאודו שמאל מתחברים בדרך כלל אינטלקט ומודעות אתית חזקים בצוותא עם חוסר נכונות רגשית לשלם את המחיר הכבד הכרוך בבגרות אתית אמיתית.

סירוב לקחת אחריות על העולם האמיתי     הסירוב הילדותי, האגוצנטרי, להשלים עם כך שבניגוד לעולם 'המלאכי' הוורוד שהובטח לנו בילדותנו, בבסיס העולם האמיתי עומדת, למרבה הצער, ברוטאליות הישרדותית.

סירוב לקחת אחריות על עצמנו     הסירוב העקשני להסתכל ניכוחה אל כמה חלקים 'הישרדותיים', 'פרימאטיים' שלנו (כגון אנוכיות, תוקפנות, ברוטליות, עצלנות, חמדנות, פחדנות, אי יושר, בוגדנות, תקיפת השונה, וכו') המנוגדים בתכלית לערכינו ההומניסטיים. 

אנוכיות ופינוק     בגרות אתית הומניסטית דורשת ויתור על הרבה מן הפינוק והאנוכיות שלנו.

'העדר'     מניעים 'שבטיים'/'עדריים'.

פופולריות     השאיפה לרכישת פופולריות ואהבה אצל ההמון

הפחד     הפחד מהיות נשלט, מותקף, מושמד (רגשית ו/או פיזית) על ידי בעלי הכוח של הקבוצה

שינוי     הקושי לבצע שינוי רדיקלי של המבנה האינטלקטואלי-קונספטואלי אותו בנינו לעצמנו בעמל וזמן כה רבים.

היות צודק     השאיפה לתחושת העוצמה הנובעת מהיותנו 'הכי צודקים' (אינטלקטואלית ואתית)

 מניעים 'נשיים' (בעיקרם)

קורבנות     המערכה האתית כרוכה לעיתים, מטבע הדברים, באובדן בני זוג/בנים

צדק וחמלה     ברוטליות הצדק ה'גברי' המתנגשת עם מידת החמלה הנשית

פמיניזם     עויינות הפמיניסטית אל עצמה (המושלכת אל השליט) הנובעת מן הניגוד בין המשיכה הנקבית והדחייה האנושית שהיא חשה אל אדנותו המצ'ואית של 'זכר האלפא' שלה.

 מניעים 'גבריים' (בעיקרם)

כוח     השאיפה לביטוי מלוא עוצמת 'האני'

הצייד     השאיפה לביטוי יצר הצייד והתוקפנות הזכרית (ה'קילר אינסטינקט')

מנהיגות     השאיפה להנהיג את הקבוצה (אך בלי האחריות, בבקשה...)

'זכר הביתא' מול 'זכר האלפא'     עויינות 'זכר הביתא' של הקבוצה אל 'זכר האלפא' שלה (כאשר 'זכרי האלפא' במקרה שלנו הם שליטי הדמוקרטיות המערביות, ו'זכרי הביתא' עשויים להיות מנהיגים כבירי אינטלקט ואגו כסארטר, חומסקי, יוסי שריד, וכו').

 

שנאה

כל המניעים הללו משמשים בעירבוביה, על פי תפיסת המאמר, כתשתית האמוציונלית האמיתית של הפעולה הפסאודו שמאלית החבוייה מאחרי הפסאדה האתית כביכול. אולם מה שחשוב במיוחד לדיון שלנו העוסק בהשלכות החברתיות והפוליטיות של ההתנהגות הפסאודו שמאלית היא 'השורה התחתונה', ה'מגה מניע', 'הוקטור המשוקלל' הרגשי שאליו מתנקזים כל המניעים הבודדים שתוארו למעלה. נראה לנו שה'מגה מניע' הזה הוא השנאה. שנאה חסרת פשרות, עקשנית, כלפי מימשלו של הפסאודו כל אימת שזה מנסה לבצע את הפעולה האלמנטרית המתחייבת מאחריותו השילטונית של מימשל – הענקת גיבוי של כוח למדיניותו.

 הסקייפגואטינג של הפסאודו שמאל

סקייפגואטינג - הגדרה

סקייפגואטינג: יצירת סקייפגואט (שעיר לעזאזל) והאשמתו בכשלון המאשים.

 סקייפגואטינג – תיאור כללי

תיארנו למעלה כיצד נוצרה המודעות העצמית האינטלקטואלית האנושית על ידי האבולוציה למטרת הישרדות, ואת תוצר הלואי שלה, המודעות האתית. ראוי לציין כי אף אם המודעות האתית חשובה במיוחד לעניננו, מדובר רק במקרה פרטי אחד מתוך קבוצה של יכולות אבחנה ומודעות עצמית שהיוו את עיקר מכשיר ההישרדות האינטלקטואלי. לכל המודעויות הללו היה משהו משותף. מלבד תרומתן העצומה ליכולת ההישרדות, היה בהן גם, בה בעת, פן אנטי הישרדותי חזק: זיהוי כישלונות האני שהן הביאו עלול היה לגרום לדימוי עצמי נמוך, לרגשי אשמה, לאבדן הנאות, ולהגדלה קריטית של סיכוני הישרדות. כדי למנוע את המחירים הכבדים הללו חייבת היתה האבולוציה ליצור מנגנון לניטרול 'גלאי הכשלונות העצמיים'.  מנגנון כזה אכן נוצר, וזהו הכלי הפיסיולוגי-פסיכולוגי אותו מכנים אנו כאן 'סקייפגואטינג'. מטרת הסקייפגואטינג אם כן: חסימת כל מגע של האני האנושי עם כשלונותיו, ומניעת הצורך כבד המחיר לקחת אחריות על כשלונות אלה. סקייפגואטינג יכול, לפיכך, להיות מוגדר גם כ'היפוכה של לקיחת אחריות'. המאמר טוען שסקייפגואטינג הוא בסיסי בהוויה האנושית. אין הוא יוצא מן הכלל, אלא הכלל. כל אדם וכל קבוצה משתמשים בו. התעלמות ממנו או אי הבנת מרכזיותו, טוען המאמר, לא יאפשרו הבנה מספקת של התופעות החברתיות והפוליטיות המרכזיות ביותר של עולמנו היום.

  מנגנון הסקייפגואטינג

מקורות     מקור הסקייפגואטינג, מן הסתם, בתערובת של מנגנונים התנהגותיים. כמה מהם פרימאטיים (כגון אינסטינקט תקיפת החלש ואינסטינקט איתגור זכר האלפא של הקבוצה), בעוד אחרים מקורם במנגנונים אנושיים רבי עוצמה (ההדחקה, ההכחשה, ההשלכה, הדיסוננס הקוגניטיבי, הרציונליזציה, וכו'), הידועים כולם היטב מן התיאוריה הפסיכולוגית.

טכניקה     טכניקת הסקייפגואטינג היא פשוטה: איתור וסימון יחיד או קבוצה שקל לתקפם כ'סקייפגואט', ואז, כל אימת שמתרחש כשלון או עוול של האני, האשמת הסקייפגואט בכשלון או בעוול הללו.

הסקייפגואט     לכל יחיד ולכל קבוצה יש סקייפגואט\ס. זה יכול להיות 'הכושים', היהודים', 'המוסלמים', ההומואים', 'השמאלנים', 'ההיפים', 'הפמיניסטיות', 'הליברלים', 'מיקרוסופט', 'המימשל', 'הקרטלים הגדולים', 'הגלובליזציה', 'אמריקה', וכו'.

סקייפגואט חייב להיות חלש מספיק כדי שלא יוכל להכות חזרה, אך חזק מספיק כדי לשאת את משא האשמה 'הקוסמי' אותו אמור הוא לשאת. כדי לוודא את מידת הדמוניזציה הנדרשת, סקייפגואטינג יכוון פעמים רבות גבוה ממש, לעיתים עד לפיסגה, אל זכר האלפא עצמו (מושא הסקייפגואטינג האולטימטיבי יהיה על כן, איך לא, הדמון הגדול ג'ורג' דבליו...). ובאשר לשאלה כיצד ניתן לאזור אומץ לתקוף זכר אלפא רב כוח, ובכן, סקייפגואטר, בהגדרה, לעולם אינו מסתכן באמת... הוא תמיד דואג להיות מוגן... למשל על ידי חוקי חופש הדיבור במדינה הדמוקרטית... או על ידי מסווה האתיות של טיעונו... או על ידי יכולתו המופלגת לגייס את תמיכת ההמון בטיעון פופוליסטי זריז, וכו'...

מודעות     סקייפגואטר, בהגדרה, אינו מודע לאי האוטנטיות שלו. הוא תמיד משוכנע באמת ובתמים שהוא הוא זה המייצג את העמדה האתית האולטימטיבית.

חמקמקות הסקייפגואטינג     אחת מהתכונות המהותיות ביותר של הסקייפגואטינג היא חמקמקותו. אותו מנגנון הכחשה המונע מודעות לאי האתיות של האני, הוא גם זה המונע את המודעות לשימוש שנעשה במנגנון ההכחשה. זהו המילכוד ההופך את מנגנון הסקייפגואטינג לרב כוח כל כך, בלתי ניתן להבסה (כמעט...)

הקשר הייחודי בין הסקייפגואטינג לפסאודו שמאל      מילכוד נוסף המתגלה בענייננו נובע מהמעמד המיוחד של המודעות האתית בתוך קבוצת המודעויות העצמיות האנושיות.

ככלל, ככל  שחזק האינטלקט כך גדלה (בדרך כלל...) יכולת האבחנה האתית, קטנה היכולת להתעלם מאי האתיות של האני, וגובר הדיסוננס המובנה אצל האדם בין צידו הפרימאטי-הישרדותי לצידו האתי. כתוצאה מכך הסקייפגואטינג, 'נוגדן המודעות' מגשר הדיסונאנס, המצוי אצל כל אדם, יהיה בהחלט חזק במיוחד אצל 'נציגה הרשמי' של האתיות, הפסאודו שמאל, המאופיין באינטלקט ובאתיות החזקים שלו.

סקייפגואטינג יהיה חזק במיוחד אצל הפסאודו שמאל, האתי מטבעו, מסיבה נוספת. בעוד סקייפגואטינג רגיל נועד להסתיר כשלון ביישום כוחותיו הטבעיים, 'הפרימאטיים' של האדם, סקייפגואטינג שנועד להסתיר כשלון אתי יכחיש את עצם קיומם של החלקים הפרימאטיים הללו, ויצטרך להיות על כן, לפיכך, מתוחכם ורב עוצמה במיוחד.

למעשה, לדעתנו קשר שתי התופעות האנושיות, הפסאודו שמאל והסקייפגואינג, מהותי כל כך, שיתיר לנו לטעון שסקייפגואטינג הוא המאפיין המובהק ביותר של הפסאודו שמאל, ושהפסאודו שמאל הוא המבטא המובהק ביותר של תופעת הסקייפגואטינג.

 

סיכום   זיווג הפסאודו שמאל עם מנגנון הסקייפגואטינג נוצר מתוך קונטקסט ביולוגי, לא אתי, אולם היו לו השלכות אתיות קשות: לטענת המאמר זיווג זה הוא המספק את עיקר העוצמה לחסימת הדמוקרטיזציה של עולמנו היום.

 כמיהת ההמון לאנטי אתיות הפסאודו שמאלית

הזכרנו למעלה את הדיפולט האנוכי-הישרדותי של ההמון, ואת האבחנה בין שתי הדרגות האתיות, 'הצדק' ההימנעותי, ו'האחווה' האקטיבית.

קיים הבדל גדול בין שתי הדרגות. בעוד השגת הדרגה הראשונה קלה ו'טבעית' ביחס, הנה השגתה של הדרגה השנייה היא משימה 'לא טבעית', כמעט לא אנושית. קל לאין ערוך יותר לשכנע את ההמון שמגיע לו שיוויון וחופש מאשר להעלות אותו אל רמה של אחווה, שמשמעה נתינה לאחרים ממה שיש לך, לעיתים אף תוך סיכון עצמך. זהו ההסבר לכך שבעוד הדרגה הראשונה קנתה לה אחיזה חזקה אצל ההמון המערבי, הנה את דרגת האחווה אימץ ההמון הזה הרבה פחות. ואם למרות המיכשולים מעז בכל זאת מימשל מערבי לנקוט בפעולה 'אחוותית' עולמית, אין קל מלשכנע את ההמון לנטוש במהירות את תמיכתו ב'שיגעון' הזה של ערבות הדדית ופעולה למען אחרים. ההמון למעשה מחכה לטיעון שייראה אתי מספיק כדי שיתיר לו להשתחרר מעול הפעולה הפילנטרופית... ומה נראה משכנע יותר מטיעון אתי (כביכול) וסקייפגואטי (למעשה) להפסקת הפעולה האחוותית היוצא ממי שנראה כמו הגבורה האתית בכבודה ובעצמה, הלא הוא הפסאודו שמאל...

בצוותא עם השימוש בסקייפגואטיזם ובמדיה, טוען המאמר, מהווה הכמיהה העמוקה הזאת של ההמון לטיעון המשחרר מאתיות גורם עיקרי המסייע לפסאודו שמאל לבלום כל נסיון אתיזציה עולמי משמעותי.

הפסאודו שמאל והמדיה

כללי

כפי שציינו, מאפיין עיקרי נוסף של הפסאודו שמאל הוא הקשר הסימביוטי שלו עם המדיה.

המאמר יניח ששדה הקרב העיקרי לדמוקרטיזציה של העולם הוא דעת הקהל המערבית, והכלי שאיתו יש לנצח את הקרב הזה הוא המדיה. זה ההקשר בו נביא את טיעוננו שסימביוזה הדוקה עם המדיה היא גורם מרכזי נוסף המאפשר את ההשפעה העצומה שיש לפסאודו שמאל על העולם. הבה נבחן את הטיעון הזה.

 הפסאודו שמאל והמדיה - הקשר האוטנטי

הפסאודו שמאל, כמו המדיה, מהוים שניהם מרכיבים חיוניים בביקורת האתית-הומניסטית של המימשלים, וברמה המודעת מצויידים אכן שניהם במחוייבות אמיתית למשימתם זו. המאמר מזהה ומוקיר את הביקורת האפקטיבית שהצמד מייצר, ואת התפקיד החשוב שהיה ויש לו בקידום המרשים של המערב אל יותר צדק ודמוקרטיה. אלא שלמרבה הצער, תוצר חיובי זה מייצג רק צד אחד של הזיווג.

 הפסאודו שמאל והמדיה - הברית הלא קדושה

כללי     כפי שציינו למעלה, ההמון הוא פסיבי וניתן להובלה לכל כיוון. ניתן לפנות אליו דרך חלקיו המעולים ולהובילו אל גבהים אנושיים, וזו היתה מאז ומתמיד דרך ההנהגה של השמאל. אלא שדרך זו היתה מפרכת, מתסכלת ומסוכנת, בעוד דרך ההנהגה הקלה, הטבעית, 'דרך הדיפולט', פנתה דווקא אל החלקים הנמוכים, הפרימאטיים (אנוכיות, זעם, שנאה, פחדים, לעג לשונה, וכו') של ההמון. מלבד הקשר החיובי שתואר בסעיף הקודם, טוען המאמר, ניתנת בהחלט לאיבחון גם פנייה 'נמוכה' שכזו אל ההמון, פנייה המחברת בין חלקיהם הלא אוטנטיים של הפסאודו שמאל והמדיה.

זיווג חוסרי אוטנטיות     הבה נבדוק מהם חוסרי האוטנטיות המתגלים בזיווג של הפסאודו שמאל עם המדיה.

המדיה מבקרת את המימשל בשמם של עקרונות אתיים, אך באמת מופעלת בעיקרו של דבר על ידי מניע אחר, מניע המכירות. במהותה אין המדיה אתית ואינה לא אתית. היא צינור המשכיר עצמו לכל המרבה במחיר (ובמכירות). לכל מי שהיא מעסיקה היא מציעה את הדיל המפתה: 'הבא רייטינג, וקבל כוח, השפעה ופופולריות', ואת התוכן שלה היא מתעלת (מתוך הכרח כלכלי) לדיאלוג 'נמוך', לחלוטין לא אתי, עם ההמון. 

ובאשר לחוסר האוטנטיות של הפסאודו שמאל, זה כבר תואר למעלה (בסעיף על 'מניעיו הנסתרים של הפסאודו שמאל'). מרבית המניעים המובאים שם באים לביטוי בפנייה של הפסאודו אל ההמון המתבצעת באמצעות המדיה. אולם אחד מהמניעים 'הנסתרים' המתוארים שם חשוב במיוחד לענייננו: מדובר בתשוקה האינפנטילית של הפסאודו לכוח נטול אחריות. מימשלים חייבים להציג תוכנית פעולה קונקרטית, הכוללת, בהגדרה, פשרות וחסרונות. חמוש בקשר עם ההמון שהמדיה מספקת לו, מתמקד הפסאודו שמאל בתקיפה מושחזת של החסרונות הללו, ובהם בלבד, וכך צובר לו שפע כוח ואהדה אצל ההמון הזה...

זיווג הפסאודו שמאל עם המדיה יצר סיטואציית ווין-ווין מושלמת: הפסאודו מספק למדיה המון ממה שמוכר - אגרסיביות, זעם, שנאה, פחדים, לעג מושחז, כולם אתיים לעילא בחיצוניותם (וסקייפגואטיים במהותם). המדיה, מצידה, מצויידת בקשר ההדוק שלה עם חלקי ההמון הנמוכים, מספקת לפסאודו שפע אפשרויות לביקורת אגרסיבית ולפופלריות וכוח. כבונוס, בהיותה ישות מבקרת, לא מבצעת, אין היא מציגה לו שום דרישה אמיתית ללקיחת אחריות...

תוצאות הקשר 'הנמוך' הזה בין החלקים הלא אוטנטיים של הפסאודו שמאל והמדיה היו רבות עוצמה, אולם היתה זו עוצמה דסטרוקטיבית. עוצמה שתרמה תרומה מכרעת ליכולת הפסאודו שמאל לבלום את דמוקרטיזציית העולם.

 השפעת חוסר האוטנטיות של הפסאודו שמאל על העולם

אימפוטנציה אתית

כשהוא נשלט לחלוטין ע'י מניעים ומנגנונים לא מודעים, אנו מוצאים את הפסאודו ניצב אל מול העולם בעמדה של אימפוטנציה אתית גמורה. לא כמו השמאל האמיתי, אין הפסאודו שמאל מוביל, אלא מובל על ידי חלקיו הירודים של ההמון. בעוד כוחו עומד לו לחסום פעולות מימשל, לעיתים אפילו לסייע בהפלתו כשאינו מספק את תשוקות ההמון, הנה להעלות את ההמון אל רמה אנושית גבוהה נבצר ממנו כליל. מאחר ואינו מציב דרישה אתית לעצמו, יכול הפסאודו שמאל לדבר עם ההמון על 'הקיפוח שלו' ועל 'מה שמגיע לו', אך לא לדרוש ממנו איזו שהיא דרישה אתית. ומאחר ומניעיו שלו אנוכיים, אין הוא יכול לדרוש מן ההמון נדיבות ואחווה, לא בתוך קבוצותיהם שלהם, ובודאי לא כלפי קבוצות חיצוניות בחלקי עולם אחרים שגורלם לא שפר עליהם להינות ממתנות הדמוקרטיה...

 

'זכר הביתא' הפסאודו שמאלי מול 'המלך הפילוסוף'

אולם מלבד האימפוטנציה האתית יש בפעולת הפסאודו מימד נוסף, הרסני ממש: חמוש במסווהו האתי, בכוח שקיבל מחבירתו עם המדיה, וברתיעת ההמון מפעולה פילנטרופית, מסוגל הפסאודו לבלום, ואכן הוא בלם ובולם, כל נסיון משמעותי לדמוקרטיזציה של העולם המתבצע על ידי איזה שהוא גורם אחר שכן מעוניין ומסוגל לבצע נסיון שכזה. הבה נבחן מה קורה במערכות אתיות גלובליות שכאלה.

העלאת עולם שבסיסו ברוטאלי אל גבהים אתיים דורש קרב קשה, והמחיר עבור כל הישג אתי עולמי הוא כבד. האם יוביל מנהיג את ההמון ללחום את הקרב האתי, או האם ישתמש בכובד המחיר לרכישת כוח ופופולריות אצל ההמון דווקא באמצעות שיכנועו לנטוש את המערכה הכבדה? זוהי אבן בוחן מהותית לאתיותו של מנהיג, הנוקבת עד תהום נפשו. ומאחר והמנהיג האתי הוא זה הקובע במידה רבה את הנאראטיב שבעקבותיו יצעד ההמון, חיוני להבין את מניעיו בסיטואציה הזאת. בכך ינסה להתמקד התיאור שלהלן.

ילדותיותו של מנהיג     כשרון המנהיגות, ובעיקר האינטלקט רב העוצמה של המנהיג הפסאודו שמאלי הם שהועידוהו להנהגה. אבל אותו אינטלקט עצמו שהועיד אותו להנהגה הוא גם זה שכפה עליו את ההכרה המכאיבה שהעוצמה המנהיגותית היחידה המותרת מנקודת מבט אתית היא זו המשרתת לא את המנהיג, אלא את מונהגיו.

אולם למרות הציווי הזה, כבר בתקופה מוקדמת של חייו החליט המנהיג הפסאודו שמאלי החלטה מהותית (אף אם לחלוטין לא מודעת), ומאז לאורה מתנהלים חייו: הוא ימרה את פי הציווי האינטלקטואלי-אתי הכבד מנשוא, ותחת זאת ינהל את חייו על פי ציווייה של אנוכיותו הילדותית תאוות הכוח.

בחירה מקצועית חכמה מאפשרת לו להגשים את ההחלטה: את המנהיג הפסאודו שמאלי נמצא כמעט תמיד בעיסוק מבקר, לא שלטוני-ביצועי. זה יכול להיות תרבות, אמנות, אקדמיה, פוליטיקה (אופוזיציונית!), אולם דומה שהעיסוק החביב ביותר על המנהיג הפסאודו שמאלן יהיה תחום הביקורת המובהק ביותר, המדיה.

עיסוק מקצועי זה מאפשר לו להימנע מהמעשה השלטוני עצמו (שהיה מכריח אותו לכפוף את כוחו השליטי לאחריות האתית עליה אמון הוא כל כך), ותחת זאת לבטא את מנהיגותו במה שבו כוחו רב יותר מכל אחד אחר: ביקורת אינטלקטואלית-אתית של המימשל.

העיסוק הביקורתי הזה מעניק למנהיג הפסאודו שמאלי בדיוק את מה שהוא מבקש. יתרה מזאת, גם לחברה מעניק העיסוק הביקורתי של המנהיג הפסאודו שמאלי משהו לו היא מאוד זקוקה: ביקורת אתית נשכנית של השליט. זאת הסיטואציה בה גדולה וקונסטרוקטיבית היא תרומת המנהיג הפסאודו שמאלי.

המלך הפילוסוף     פרדוקסלית, בעייתו של המנהיג הפסאודו שמאלי מתעוררת דווקא כשמתרחש האירוע הנדיר בו שליטו, במקום שילך בדרך החביבה על שליטים מאז ומתמיד, היינו דרך השליטה הכוחנית, פונה דווקא אל דרך האתיות ומנסה להחדיר עקרונות אתיים-הומניסטיים אל תוך תחום השליטה שלו (להלן יכונה כאן שליט נאור כזה 'מלך פילוסוף', או 'שליט אתיקן').

זאת הסיטואציה בה נחשף לבסוף ההבדל בין המנהיג השמאלי האמיתי והמנהיג הפסאודו שמאלי. מנהיג שמאלי אמיתי יברך ויתמוך בפעולה האתית של השליט, שבדיוק לשכמותה הוא חותר. שונה היא, למרבה הצער, תגובת המנהיג הפסאודו שמאלי. במקום לברך ולתמוך בפעולה האתית הוא יתקוף אותה באמירה 'סקייפגואטית', משהו כמו 'מדובר באינטרסנטיות אימפריאליסטית תוקפנית', ויעשה כל שלאל ידו לגדוע אותה באיבה...

כדי להבין את ההתנהגות הפרדוקסלית הזאת של המנהיג הפסאודו שמאלי, הבה נבחן מקרוב כמה אספקטים נוספים בפעולתו בהם לא נגענו עד כה.

'זכר הביתא' מול 'זכר האלפא'     בחירתו של המנהיג הפסאודו שמאלי בתחום הביקורת, טוען המאמר, הנראית כנובעת משיקולים תמימים, ואפילו הגיוניים ואתיים, נובעת באמת ממניעים שונים לחלוטין.

חלוקת העבודה 'ההגיונית', הרגילה, בה השליט שולט והמנהיג השמאלי מייצר עבורו ביקורת אתית המשפרת את פעולת השלטון, מתפקדת היטב כאשר המנהיג האתי הוא איש שמאל אמיתי, וגם כאשר המבקר האתי הוא פסאודו שמאלי והשליט הוא שליט 'רגיל', דהיינו, שליט כוחני. אולם 'סידור העבודה' הזה כושל לגמרי במצב בו המבקר האתי אינו איש שמאל אמיתי והשליט הוא 'מלך פילוסוף' המנסה באמת ובתמים ליישם מסגרת אתית לפעולות מימשלו.

המצב הזה, לכאורה בדיוק זה בו אמור להיות מעוניין המנהיג הפסאודו שמאלי, קולע אותו למצב בלתי אפשרי. כדי להבינו יש להיזכר בהבדל המניעים שתואר למעלה: בעוד בראש מעייני המנהיג השמאלי האמיתי באמת קידום האתיקה, המנהיג הפסאודואי רק משתמש באתיקה לקידום צרכיו, ובראשם כמיהתו לפופולריות, כוח ושליטה. פעולת השליט האתיקן ליישום מסגרת אתית למימשלו, המהווה ניצחון גדול למנהיג שמאלי אמיתי, מהווה כישלון, אסון, למנהיג הפסאודואי המעוניין במנהיגות וכוח, שכן היא הופכת, מיני ובי, את מנהיגותו שלו (ואותו עצמו, לתפיסתו), למיותרים.

המניע הנסתר     המניע ה'פרימאטי' הזה שתיארנו כאן, שנאת 'זכר הביתא' אל 'זכר האלפא' של הקבוצה, הוא פשוט וברור, אולם מלבדו קיים מניע נוסף לשנאה העמוקה של המנהיג הפסאודואי אל 'המלך הפילוסוף'. מניע עמוק, מורכב ונסתר, ומהותי הרבה יותר, המייצג את לב ליבה של בעיית הפסאודו שמאל, וגם, על פי טענתנו, את לב ליבה של בעיית העולם שלנו.

הסבר המניע הזה מתבסס על ההנחה (הנראית על פניה, יש להודות,  פרדוקסלית ומופרכת...) הטוענת שכאשר מדובר לא במנהיג שמאלי אמיתי, אלא במנהיג פסאודו שמאלי, חלוקת העבודה 'שליט ששולט ומנהיג שמאלי שדואג לביקורת ולשיפור אתי', הנראית כמיועדת לשרת את קידום האתיקה, משמשת באמת (אף אם באופן לא מודע) דווקא להבסת העיקרון האתי... התיאור הבא ינסה לאשש את הטיעון.

הבגידה     בבסיס הלא מודע של התנהגות המנהיג הפסאודואי עומדת, על פי הצעתנו מלמעלה, החלטה נושנה, ילדותית, אנוכית להשתמש בהנאות הכוח והשלטון שמקנה לו האינטלקט שלו, בלא לשלם את מחיר האחריות האתית שהאינטלקט הזה דורש. בתוך תוכו, אומרת הטענה, יודע (אף אם לא מודע) המנהיג הפסאודואי שההחלטה הקרדינאלית שעשה בילדותו איננה שום דבר פחות מאשר בגידה ביעוד האתי שלו. האינטלקט החריף שלו אומר זאת ברורות: אם רצונך להגשים את המנהיגות האתית שעוצמתך האינטלקטואלית מאפשרת לך, אתה חייב לצרף אל הכוח שהמנהיגות הזאת מקנה לך אחריות מנהיגותית, ואליה אתה חייב להכפיף את הכוח שקיבלת. אלטרנטיבית, אתה יכול לוותר על האחריות, אבל אז חובה עליך לוותר גם על מנהיגותך והנאותיה. בחירה בכוח שהמנהיגות מעניקה ללא קבלת אחריות איננה שום דבר פחות מאשר בגידה באמונם של כל אלה אותם אתה מנהיג.

זו ההבנה הבלתי אפשרית, הטראגית, עימה נאלץ המנהיג הפסאודו שמאלי להתמודד, ומולה הוא מכשיל את עצמו (ואת העולם) שוב ושוב כל חייו.

בחירת המנהיג הפסאודואי בעמדת המבקר הנצחי במקום בעמדת השליט ההולמת כל כך את עקרונותיו (ואת כישוריו), בוודאי לא נועדה, כפי שהוא מנסה להציג, לקידום האתיקה, וכמו כן לא נועדה רק להשגת כוח, אלא גם, במידה רבה, להשתקת תחושת הבגידה הזאת הכבדה מנשוא שיוצרת אצלו הביקורת העצמית הקטלנית של האינטלקט האתי שלו. ההשתקה הזאת, על פי מיטב המיכניזמים הפסיכולוגיים של הדיסוננס הקוגניטיבי והרציונליזציה (התאמת הקונספט האינטלקטואלי לחוויה הרגשית), מתבצעת (שוב, ללא מודעות) במוח הפסאודואי באופן הבא:

השקר     מטרת המנהיג הפסאודו שמאלני לשכנע את עצמו שאין הוא בוגד ביעוד האתי שלו. את זה הוא עושה באמצעות שיכנוע המבקר האינטלקטואלי-אתי הפנימי שלו שאתיקה אמיתית איננה אפשרית למימוש במציאות הריאלית. כדי להוכיח זאת משתמש הוא ברצף הלוגי הבא:

הנחה א: אתיקה אמיתית היא רק אתיקה שלמה, חובקת כל. אין דבר כזה 'אתיקה חלקית'.

הנחה ב: אתיקה שלמה יכולה להתממש במציאות רק בתוך הקשר של אחריות שלטונית.

הנחה ג: שלטון אינו יכול להיות אתי.

מסקנה הכרחית: אתיקה אינה אפשרית, ולמצפונו המיוסר של הפסאודו בא גואל...

עם הנחות א' ו ב' אין לפסאודו בעייה. שתיהן נכונות.

הנחה ג' נכונה כמעט תמיד, מלבד במקרה כמו זה בו אנו דנים כאן, בו השליט הוא 'מלך פילוסוף'... זו הסיבה לכך שתופעת המלך הפילוסוף, המשמחת כל כך את ליבו של המנהיג השמאלי האמיתי, מציפה בפאניקה את המנהיג הפסאודואי... היא היא זו המנפצת לרסיסים את התיזה האפולוגטית אותה בנה לו בעמל רב, ובכך מעמתת אותו (ואת המון מונהגיו) עם הבגידה שלו...

ההסתר     כאחוז אמוק אץ רץ אז המנהיג הפסאודו שמאלני למנוע את חורבן הדימוי העצמי האתי שלו. כדי לעשות זאת  חייב הוא להוכיח בדחיפות שאתיותו של השליט האתיקן אינה אמיתית, ואת זאת עושה הוא באמצעות שני טיעונים, מופרכים לחלוטין שניהם...

הטיעון הראשון (שהוזכר כבר למעלה בסעיף על קשר הפסאודו שמאל עם המדיה) מבוסס על כך שעקרונית, מדיניות מימשל אינה יכולה להיות אידיאלית, אלא, במקרה הכי טוב, אופטימאלית, ותמיד מצויים בה, בהכרח, חסרונות. במקום לבצע את ביקורת המדיניות המימשלית כפי שיש לעשות, דהיינו באמצעות השוואת הסך הכל שלה לסך הכל של האלטרנטיבות האחרות, ממקד המנהיג הפסאודואי את ההתייחסות שלו רק לבחינת המדיניות שננקטה (ולא לבחינת האלטרנטיבות), ורק לבחינת חסרונותיה (ללא היתרונות), וכך מוכיח הוא, כביכול, את אי האתיות של השליט האתיקן...

הטיעון הפסאודואי השני מופרך אף יותר: מדובר בסקייפגואטינג קלאסי, בהשלכה שיקרית, חצופה, של אי האתיות שלו עצמו על הפעולות האתיות ביותר של השליט האתיקן... כך, למשל, את מאמץ הדמוקרטיזציה של המדינות המוסלמיות יוקיע המנהיג הפסאודואי כ'מונע נפט', אף שבחינה שטחית תוכיח בנקל שמאבק הדמוקרטיזציה גורם דווקא להפסדים מערביים כבדים עקב עליית מחירי הנפט, ומעניק רווחי נפט עצומים דווקא למתנגדות הדמוקרטיזציה - אספקת נפט סדירה לכלכלה הסינית, ורווחי נפט דמיוניים למדינות המוסלמיות ולרוסיה...

פופוליזם     אולם למרות המופרכות הברורה, הטיעון הפסאודואי מצליח לקנות לו אחיזה וכוח, ובכך מטרפד את מדיניותו האתית של השליט האתיקן, וההסבר לכך, (שכבר הוזכר בקצרה למעלה), הוא זה:

הפסאודו אינו מעוניין (ואינו יכול) לפנות אל אנשי שמאל אמיתיים, שתמיכתם תמיד קשה להשגה, ומספרם תמיד מועט.... מה שהוא מעוניין בו הוא השפעה, כוח ופופולריות, ואת אלה יכול הוא להשיג רק אצל ההמון, ולכן אל ההמון מתכוונת (באמצעות המדיה) הפנייה שלו. וההמון, מצידו, כפי שכבר ציינו בפרק העוסק באטרקטיביות הטיעון הפסאודו שמאלי, הוא בטבעו אנוכי, וכלל אינו מעוניין בפעולה האתית הדורשת נתינה והקרבה למען ערכים 'ערטילאיים' ולמען 'זרים'... למעשה רק מחכה הוא לטיעון שיראה אתי מספיק כדי להשתחרר מעול המערכה האתית... וכך, את האינטרס האנוכי של ההמון גם טיעון מופרך לגמרי משרת היטב... אין ההמון זקוק לתירוץ משכנע יותר כדי שינטוש בהמוניו את התמיכה במערכה האתית המפרכת ויותיר את השליט האתיקן בודד במערכה ומיותם מתומכים...

 

רשע

אולם אין זה הכל. בנוסף לאימפוטנציה האתית ולסיכול שהוא מבצע בפעולות המימשליות האתיות ביותר, ניתן לצפות אצל המנהיג הפסאודו שמאלי בהתנהגות מדהימה אף יותר: התעלמות, לעיתים אף תמיכה, בפעולות רשע מובהקות כל אימת שהללו מבוצעות בידי שליטים חיצוניים המתנגדים לשליט האתיקן השנוא שלו (ראה, למשל, את יחסו לסטאלין, לסדאם, לטרור ולדיכוי האופוזיציה והנשים בארצות המוסלמיות, למחנות הריכוז ודיכוי זכויות האדם בצפון קוריאה, סין וקובה, לג'נוסייד בסודן, וכו').

ניתן לנסות להסביר את התופעה המדהימה הזאת פשוט בשנאה הקשה של הפסאודו לשליט האתיקן ולשימוש הפסיכולוגי (הלא מודע) שהוא עושה בטקטיקה המקיאבליסטית 'האויב של האויב שלי הוא ידידי'. נראה שיש אמת בהסבר זה, אולם לנו נראה שאין הוא הנימוק העיקרי, ושאת הנימוק העיקרי יש לחפש במקום אחר, קרוב יותר למה שתואר בסעיף הקודם.

כפי שהסברנו כבר, לדעתנו חייו של המנהיג הפסאודאי מתנהלים כתוצאתה של החלטה לא מודעת אותה קיבל בילדותו, להשתמש באינטלקט החזק בו בורך להשגת כוח ומנהיגות בלי לשלם מחיר של אחריות אתית, וסביב הכורח הפנימי שלו לדכא את תחושת הבגידה המייסרת הנובעת מן ההחלטה הקדומה הזאת.

אם השערה זאת נכונה, אזי היחס האמפטי של המנהיג הפסאודואי למעשי רשע מובהקים כמו אלה שהוזכרו למעלה עשוי לנבוע מן המכניזם הפסיכולוגי הבא:

האבסורד הגרוטסקי     אם בסעיף הקודם תואר איך מנסה המנהיג הפסאודו שמאלי להצדיק בפני עצמו את בגידתו באמצעות שכנוע עצמי שפעולה אתית אינה אפשרית, כאן צועד הוא צעד נוסף, פרדוקסלי אף יותר: כאן, כדי לשכנע את עצמו שפעולותיו שלו אינן רוע, הוא נוקט (שוב, באורח לא מודע) בעמדה המדהימה (אך המוכרת, מן החשיבה הנאצית, למשל), שרוע אינו בהכרח רע... בכל עוצמת האינטלקט בה ניחן הוא ישתמש לטיהורו של כל שרץ אתי, ויראה שגם את הרוע המפלצתי ביותר ניתן לראות כיחסי, ושבראייה קצת 'מתוחכמת יותר' אין הרוע באמת רע כל כך, ולמעשה לעתים אולי אין הוא אפילו רע כל עיקר...

לא את רשעותם של אותם אכזרים מצדיק המנהיג הפסאודו שמאלן... את הרשע והבגידה שהוא חווה בתוך עצמו מנסה האפולוגטיקה הגרוטסקית הזאת להצדיק בפני הביקורת העצמית האכזרית שלו שאינה מניחה לו ולו לרגע...

האספקט הטראגי     בהתנהגותו זאת מגיע חוסר האוטנטיות של הפסאודו אל שיאו. אולם בעת שלגבי העולם ההתנהגות הזאת היא רבת נזק, לגבי הפסאודו עצמו היא מייצגת יותר מנזק. את האספקט הטראגי של ישותו היא מייצגת. הפסאודו, האתי לעילא בהכרתו, אינו יכול בשום אופן לנקוט עמדה אתית אוטנטית, גם אם ייסרוהו בייסורים קשים... אף שהתודעה שלו לחלוטין אתית, עמוק מתוך פנימיותו מורה לו דחף שאינו בר כיבוש לפעול בדיוק להיפך, דווקא באופן האנטי-אתי ביותר... כל עמדה אתית אוטנטית שינקוט, כך הוא חש, תקעקע באחת את מבנה ההכחשה האינטלקטואלי המונומנטלי אותו בנה סביב עצמו, ותפגיש אותו עם השקר הגדול ועם הבגידה של חייו...

 
פתרונות ומעקפים

כללי     מן הסתם עלול הקורא למצוא את עצמו בנקודה זאת של המאמר בהרגשה כבדה... אם הגורם המרכזי האמור לקדם דמוקרטיזציה אתית הומניסטית בעולם בעצם חוסם אותה, מהו הסיכוי שלה לנצח?

תשובתנו היא שיש סיכוי. גם אם יאשימונו בנאיביות, אנחנו לחלוטין מאמינים בעוצמתם הכבירה של עקרונות האתיקה ההומניסטית ובאי נמנעות ניצחונם... הניצחון לא יהיה קל, עם זאת, וכמו בעבר גם להבא יצריך הוא המון יצירתיות, מחוייבות, נחישות...

קיימות דרכים רבות לקדם את הדמוקרטיה ההומניסטית בעולם, והקורא מוזמן לתרום משלו... גם המאמר הזה יעלה כמה הצעות, שיתוארו בסעיפים הבאים.

הבנה ופירסום של בעיית הפסאודו שמאל           חשיפת אי האוטנטיות של הפסאודו שמאל וההבדל בינו לבין השמאל האמיתי (אולי באמצעות הרצת מחקרי מדיה), ופירסום המימצאים (למשל באמצעות מאמרים כמו מאמר זה).

'מניפולציה' של המדיה     בהנחה שהמדיה היא כלי המפתח להפצת הדמוקרטיה ההומניסטית בעולם, מוצע להשתמש בה בדרכים חכמות יותר, 'מניפולטיביות' בחיצוניותן (אך 'מונעות אתיות' בפנימיותן). גישה ישירה אל המדיה, תוך עקיפת הפילטרים הפסאודו שמאליים שהיא משופעת בהם, ו'מניפולציה' שלה באמצעות החוקים שלה עצמה (בעיקר מכירות, כאמור...). למשל - 'כפייתה' להפיץ היבטים אתיים אוטנטיים על ידי אספקתם בפורמט 'מוכר' שהיא לא תוכל לדחות ('סיפורים אנושיים', וכו').

עידוד אוטנטיות הפסאודו     בניגוד לרושם שהמאמר הזה יצר עד עתה מן הסתם, קיימת בו הבנה (נקווה שלא מאוחרת מדי) לכך שהוא קצת לא אוטנטי בעצמו... קצת נוטה לפישוט יתר של סיטואציות מורכבות.... בעולם האמיתי, מניח המאמר, קיים למעשה צד 'פסאודואי' (צד לא אוטנטי) בכל אחד... אני, למשל, מצאתי את עצמי עונה למרבית הגדרות הפסאודו שהובאו כאן.... באופן דומה, המאמר מניח שבכל 'פסאודו' קיימת גם אוטנטיות אתית אמיתית... דווקא דיון ישיר באי האוטנטיות הפסאודואית, בדומה למה שמאמר זה מנסה להציע, יעודד וישכנע פסאודו שמאלנים רבים, להנחתנו, לחזק את המחוייבות האתית האוטנטית שלהם.

שינוי פאזה         'כפיית' הפסאודו לעבור לפאזה השמאלית האוטנטית שלו באמצעות רתימתו לפעול בצוותא עם המימשלים בקמפיינים בהם בלתי אפשרי יהיה עבורו לא ליטול חלק (לדוגמה: רתימתו למאבק לשחרור מאות מיליוני הנשים המוסלמיות מעבדות ה'שריעה', או רתימתו ל'עיסקה' עם המימשל האמריקאי בה המימשל ילחץ להפסקת כיבושי ישראל, והשמאל יפעל לשכנע את דעת הקהל העולמית לתמוך בדמוקרטיזציה המוסלמית).

השמאל האמיתי     ציינו למעלה, כאחת מן התופעות מקדמות הדמוקרטיזציה בעולם, מימשלים רבים שאימצו בעת המודרנית מקצת מן הגישות הפרוגרסיביות, ה'שמאליות'. תופעה זו נראית לנו ככיוון המבטיח ביותר להנחלת הדמוקרטיה ההומניסטית לעולם - דיאלוג וסינתיזה בין שני סוגי המנהיגות אותם הגדרנו בראשית המאמר ('זכרי האלפא' ההישרדותיים ומתווי הדרך האתיים), דיאלוג וסינתיזה המבוססים על ההבנה שהעולם זקוק למה שיש לשני סוגי המנהיגים הללו להציע: מטרה אתית נעלה, ותמיכתה בכוח ארצי מפוכח ומוצק.

'ממזגים' כאלה מצויים כבר, אף אם לא במספר רב, בגופים השולטים (המימשלים) ובגופי ההנהגה האינטלקטואלית-אתית. ועת קרב המאמר הזה העוסק באוטנטיות אל סיומו, אין מנוס מהבאתו אל רגע החשיפה הגדול, האוטנטי, שלו עצמו... הנה זה בא: בדברו על האינטלקטואלים 'הממזגים' מכוון המאמר בעיקר לחוגים המכונים נאו-קונסרבטיבים...

כמובן, כמו 'השמאל החדש' שאינו באמת שמאל, כך ה'קונסרבטיבים החדשים' הללו אינם באמת קונסרבטיבים... אלא שבניגוד לפסאודו שמאל, המשתמש בטיעון האתי להשגת כוח, הפסאודו קונסרבטיבים הללו משתמשים בכוח לשם השגת אתיקה...  ואכן כן... בדיוק את הניאוקונס הללו, שרבים כל כך אוהבים לשנוא, רואה המאמר כממשיכי הדרך האוטנטיים של המנהיגים האתיים הגדולים מן העבר... כמוהם הם מועטים ביחס... כמוהם הם חורשים בקרקע אנושית ואינטלקטואלית בתולה שאיש לא הלך בה לפניהם... כמוהם הם מותקפים מימין ומשמאל... מה שעשוי להוות אולי דווקא סימן מעודד... סימן לכך שהדרך הדיאלוגית אותה הם מתווים היא הדרך הנכונה לנצחון האתיקה ההומניסטית בעולם...

נספח 'בחן את עצמך': שמאל ופסאודו שמאל

 

פסאודו שמאל: זה או אתיקה הומניסטית, או כוח.

שמאל: בעולם האמיתי שבסיסו הטבעי הוא ברוטאלי, יישום של אתיקה הומניסטית זקוק תמיד לגיבוי של כוח

 

פסאודו שמאל: רוע הוא רוע הוא רוע. כשלים הומניים הם סוביקטיביים, ואין לדרג אותם היררכית.

שמאל: אחריות בוגרת משמעה קביעת קדימויות. טיפול בכל הבעיות ההומניות באותה קדימות זה מה שמאפשר את קיום הרוע הגדול.

 פסאודו שמאל: אני עושה את זה בקטן, בשכונה שלי. להציל נפש אחת זה כמו להציל את כל העולם.

שמאל: לקיחת אחריות בוגרת על חיי עצמי משמעה לא שום דבר פחות מלקיחת אחריות על העולם כולו.

 

פסאודו שמאל: מי שמך

שמאל: לא תעמוד על דם רעך

 

פסאודו שמאל: באיזו זכות המימשל מתיימר להיות השוטר של העולם?

שמאל: זו החובה האנושית העיקרית שלי להרים קול חזק, אפקטיבי, נגד כל רוע משמעותי בכל מקום על פני הפלנטה הזאת.

 

פסאודו שמאל: טול קורה מבין עיניך. המימשל אינו יותר מוסרי, ועל כן אין לו זכות להציב איזו שהיא תביעה מוסרית למישהו.

שמאל: גם גדולים כמשה וישו חטאו. להתנות את הזכות להציב תביעה מוסרית בשלמות מוסרית זה לחסל כל אפשרות לאיזו שהיא מנהיגות מוסרית.

 

פסאודו שמאל: איזו זכות יש לנו לכפות את הערכים המערביים שלנו על תרבויות אחרות?

שמאל: חופש שיוויון ואחווה הם מוחלטים.

 

פסאודו שמאל: איזו זכות יש לנו להחליט בשבילם שהם מעוניינים בחופש, שיוויון ואחווה?

שמאל: בתוך נשמתו של כל אדם מקננת תמיד כמיהה עמוקה לחופש, שיוויון ואחווה.

 

פסאודו שמאל: זה צריך לבוא מתוכם.

שמאל: זה הרי לא בא מתוכנו... את הדמוקרטיה שלנו לא אנחנו יצרנו. קנו אותה בשבילנו דורות קודמים של לוחמי חופש שניצחו את בעלי האגרוף במערב באמצעות המון קורבנות שאנחנו לא נדרשים לשלם. אנחנו בעלי חוב, ואת החוב הזה עלינו להחזיר בסיוע למשועבדים בארצות שלא זכו למתנת הדמוקרטיה להתמודד עם בעלי האגרוף המשעבדים שלהם.

 

פסאודו שמאל: זו אכן בעיה אנושית חמורה, אבל המעורבות של המימשל לא תאפשר לנו לעזור.

שמאל: גם אם מעורבות המימשל אכן מזיקה (מה שמוטל בספק), זו בעייה אנושית חמורה, ולכן בכל מקרה נעזור.

 

פסאודו שמאל: לדבר אל ההמון בשפתו.

שמאל: לדרוש מההמון. להעלות אותו אל מעל לרמה הפרימאטית, ההישרדותית, השיבטית.

 

פסאודו שמאל: להאהב בכל מחיר.

שמאל: תמיד מרגיז. תמיד נערץ. תמיד עושה הבדל.

 

פסאודו שמאל: עם המימשל הזה אין על מה לדבר.

שמאל: דיאלוג עם המימשל בכל מחיר. תמיד יש לי מה ללמוד מהמימשל לא פחות ממה שיש לי ללמד אותו.

 

פסאודו שמאל: הם האשמים.

שמאל: אני האחראי.

 

פסאודו שמאל: למה אתה מפנה את זה אלי ולא אל המימשל/הקונסרבטיבים?

שמאל: האתיקה ההומניסטית היא הרכוש הבלעדי (והיחידי...) של השמאל. רק השמאל יכול, וצריך, להוביל את הקרב האתי.

 

פסאודו שמאל: המטרה העיקרית - כל מי שעומד לערער את האוטוריטה האתית שלי ברגע נתון.

שמאל: המטרה העיקרית - הפצע ההומני החמור ביותר ברגע נתון.

 

פסאודו שמאל: קונפורמיזם לטאנטי.

שמאל: תמיד נון-קונפורמיסט. גם עם החברים הכי טובים.

 

פסאודו שמאל: פועל כשאפשר

שמאל: פועל כשצריך

 

פסאודו שמאל: יודע. לא טועה.

שמאל: טועה תמיד (כמעט). מתקן דרכיו

 

פסאודו שמאל: מהחוץ פנימה

שמאל: מבפנים החוצה

 

פסאודו שמאל: ללכת על בטוח

שמאל: לעשות את הבלתי אפשרי

יאיר צמרת

http://www.freewebs.com/thehumanmideast

  

Middle East Gateway