Middle East Logo.gif

 מדריד כעבור 15 שנים (מדריד+15)

גשר

ירושלים

Maps

English


heb_home_but.gif (266 bytes)

English

heb_but_goal.gif (300 bytes)

Send Us Mail

heb_but_bereaved_par.gif (329 bytes)

heb_but_ed.gif (286 bytes)

מהדורה מיוחדת: מדריד כעבור 15 שנים (מדריד+15)

בין ה- 10 וה- 12 בינואר, התכנסו במדריד אישים ישראלים, פלסטיניים, סוריים, לבנוניים ירדניים ומצריים, לצד גורמים רבי השפעה ממקומות אחרים בעולם (ביניהם ארבע שרי-חוץ אירופיים בפועל). המטרה: לציין את יום השנה ה- 15 לוועידת מדריד לשלום במזרח-התיכון שנערכה ב- 1991, ולעורר מחדש את הגישה האזורית לשלום במזרח-התיכון. את הכנס אירגנו אירגון "סרץ' פור קומון גראונד", המרכז הבינלאומי לשלום בטולדו, הקרן הספרדית ל'שלוש התרבויות של הים-התיכון', FAFO וה"אינטרנשיונל קרייסיס גרופ"(קבוצת המשברים הבין-לאומי). עם נותני החסות נמנו ממשלות שוודיה, דנמרק, ספרד ונורבגיה. הסידרה המיוחדת שלהלן כוללת מציגה קטעים נבחרים מהדברים שנשאו כמה דמויות מובילות באיזור ומחוצה לו. את הנאומים בשלמותם אפשר למצוא ב- http://www.madrid15.org/en_prensa.php

______________________________________________________________

מאמר 1

קטעים נבחרים מדבריו

 שר-החוץ הנורבגי יונאס גאר סטור

 

ועידת מדריד שלפני 15 שנים לא הביאה שלום. אבל היא העניקה תקווה. והיא קידמה את השלום. היא הפגישה גורמי מפתח אזוריים, על רקע מלחמת המיפרץ. לתהליך שהחל במדריד היו השפעות מתמשכות על המפה הפוליטית של המזרח-התיכון.

כאשר אנחנו מסתכלים באיזור היום, התמונה קודרת עוד יותר מזו שלפני 15 שנה. כדי להתמודד עם האתגרים האלה עלינו לקבוע סדר יום אזורי. עלינו לחזור לשיטת מדריד...

מסיבות שונות, נעדרים מהכינוס שלנו כמה גורמים המעורבים בסכסוכים במזרח-התיכון המורחב. לדעתי עלינו לזכור, כי תנאי הכרחי לשלום הוא שנהפוך את כל הגורמים לבעלי עניין – שננסה לערב מדינות וגם אירגוני מפתח.

המפתח לשיטת מדריד הוא מעורבות.

עלינו לזכור שמעורבות אינה סובלנות כלפי הקיצונים, או כלפי אלה המנסים להכשיל את התהליך. אנו שוללים אלימות וטרור. אנו מצפים שהמדינות והאירגונים באיזור יעמדו בהתחייבויות הבינלאומיות שלהם ויתנהלו על-פי החוק הבינלאומי. אנו מתנגדים לכיבוש ולהתנחלויות לא חוקיות.

מעורבות משמעה בדיקת ההזדמנויות לדרך חדשה לשלום וביטחון לתושבי המזרח-התיכון.

כמו תמיד, יהיו אלה החוששים משינוי, ממתינות, אלה השואפים להתנתק מהתהליך. ההיסטוריה של המזה"ת מלאה דוגמאות כאלה. האתגר הוא לשלול מהם את זכות הווטו כאשר הגישות הבונות הופכות לאפשרות ישימה.

המורשת החשובה של מדריד 1991 לא הייתה הסכם שלום כולל, אלא יצירת סביבה מאפשרת. שנות התשעים עמדו בסימן התקדמות ופריצות דרך: רוח של משא ומתן; הסכמי אוסלו; שלום בין ישראל לירדן; כמעט שלום בין ישראל לסוריה. ולמרות קשיים נוראים, צעדי התקדמות ממשיים בין ישראל לפלסטינים.

ואז, סביב שנת 2000, השתנתה האווירה – כיום, בפתח 2007, ולמרות מפת הדרכים ותוכניות שונות שהוצגו, קשה מאוד לדבר על תהליך שלום מתמשך.

15 שנה עברו, ומלחמה נוספת מתנהלת בעיראק... סכסוכים שונים באיזור המזרח-התיכון המורחב הופכים ליותר ויותר קשורים זה בזה – מאפריקה ועד אפגניסטאן. וכל סכסוך דורש טיפול בנפרד.

אך נוסף על כך, עלינו לנקוט גישה אזורית. עלינו לפתח תרחיש של ועידה אזורית רישמית חדשה, בתמיכת הקהילה הבינלאומית. עלינו להביא בחשבון ממדים חדשים, כגון ההשפעה הגוברת של הדת, תפקידה של איראן ושאיפותיה, המאבק בטרור ושאלת הפצת הנשק הגרעיני.

אני ממשיך להאמין, שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עודנו גורם מפתח להשגת שלום ברחבי המזרח-התיכון. עלינו לשבור את מעגל האלימות. גם כאן, אין פתרון צבאי. הפתרון יכול להיות אך ורק פוליטי. חיוני שהצדדים ייכנסו לדו-שיח. דו-שיח אינו סימן לחולשה - הוא הבחירה הקשה והאמיצה, כפי שהוכיחו ראש הממשלה רבין והיו"ר ערפאת על מדשאת הבית הלבן, בעקבות אוסלו.

המפגש של הנשיא עבאס וראש הממשלה אולמרט בחודש שעבר היה מעשה אמיץ. אך כדי לשמר את הסיכוי הזה להתחלה חדשה, העמים שאותם הם מייצגים צריכים לראות רווחים, כלומר התחייבות למענה מוחשי לתוצאות שיושגו.

אנו, כאן במדריד, מתחייבים להעניק את תמיכתנו. בהקשר הנוכחי, מדינות האיזור הן בעלות העניין העיקריות. אבל כך גם הקווארטט ושחקנים בינלאומיים אחרים. הקווארטט צריך להטיל את כל כובד משקלו ולעשות מאמץ אמיתי לתמוך בתהליך, ואפילו ליזום אותו. זהו תפקידו האמיתי... ואם הקווארטט אינו מסוגל לעשות זאת כקבוצה, אין כל סיבה שכל גורם בו יימנע ממעורבות. האתגר הזה רלוונטי במיוחד לגבי האיחוד האירופי.

המצב השורר כעת בפלסטין דרמטי. ויתכן שידרדר עוד יותר. אני שומע חברים פלסטיניים האומרים, שהקהילה הבינלאומית צריכה להסיר את המצור. הרשו לי לומר דברים ברורים בשם נורבגיה: איננו מעוניינים לראות את פלסטין תחת מצור. אנו ממשיכים לתמוך בחזון של מדינה פלסטינית בת-קיימא, ואנו מתחייבים לתמוך בכם ולסייע לכם להגיע ליעד הזה. אנו רוצים לחזות בהצלחתו של המאמץ הפלסטיני להסכים על מצע פוליטי שיסלול את הדרך ליותר אחדות פנימית ולמשא ומתן אמיתי לשלום. אנו ערוכים ומוכנים לתגובה.

אבל אם באמת רוצים תהליך כזה, עלינו להיות מציאותיים. ארצות-הברית צריכה לגלות מעורבות ולקדם דיאלוג חדש ודרך חדשה קדימה. וישראל צריכה לעשות את חלקה, להסיר את המגבלות על הפלסטינים ולהציג תוצאות מוחשיות של שיחות והתחייבויות פוליטיות. לישראל זכות ברורה לשמור על בטחונה. אבל השלום והביטחון של ישראל קשורים באופן ישיר לסיכויים לשלום וביטחון פלסטיניים.

... שיטת מדריד מבוססת על מעורבות. נחוץ תהליך דיפלומטי, עם זכויות והתחייבויות, עבור כל אחד מהסכסוכים. כדי לעצור קיצונות אלימה עלינו לערב את כל הגורמים, לרבות שחקנים שאינם מדינות, בדיאלוג ובמעורבות אחראית - ולא, נותיר את היוזמה בידי הקיצונים ואלה המסרבים לפשרה. אי-אפשר לשרש אירגונים על-ידי כוח צבאי או לחסל אותם על פי צו.

גם הם צריכים להיות מעורבים, ולשאת באחריות.

נורבגיה מחויבת לעבודה קשה יחד עם שותפותיה באזור ומחוצה לו, במטרה להפוך את השלום במזרח-התיכון למציאות. אנו מקיימים דו-שיח עם כל המדינות וקבוצות המפתח שצריכים להיות מעורבים במאמצים האזוריים לצמצום הסכסוך והאלימות. רק מחוייבות חזקה למעורבות בדו-שיח תוביל לחידוש המאמצים הפוליטיים לקידום שלום וביטחון לכולם. זו הבחירה האמיצה והקשה...

***

לנאום המלא, אנא בקרו ב- 

http://odin.dep.no/ud/english/news/speeches/minister_a/032171-090747/dok-bn.html

# # #

יונאס גאר סטור הוא שר-החוץ של נורבגיה, חבר מפלגת העבודה, לשעבר מזכיר המדינה וראש הלשכה של ראש הממשלה ינס סטולטנברג (2000-2001). המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org.

 

פורסם בשירות CGNews ב- 22 בינואר 2007, www.commongroundnews.org

הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.

________________________________________________________________

 

מאמר 2

קטעים נבחרים מדבריו

 עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית

אני זוכר היטב את היום שבו נפתחה ועידת מדריד... אכן, שחר של עולם חדש. המלחמה הקרה תמה... סדר עולמי חדש החל להתהוות.

ועידת מדריד... התכנסה ברגע מלא תקוה, שאיפשר לה להשיג... יסודות הכרחיים [לתחילתו] של תהליך שלום משמעותי.

מדריד הדגישה את הנחישות המשותפת של העולם שלאחר המלחמה הקרה, להשיק... שיחות חדשות בין גורמים במזרח-התיכון, תחת ... החסות של מעצמת-העל היחידה החדשה, ובעזרת קהילה בינלאומית תומכת.

...הוועידה נקטה גישה כוללת, שמטרתה לעצב מחדש את היחסים האזוריים ולסלול את הדרך לתהליך של משא ומתן ישיר, שהחל מייד עם תום הוועידה. זו הייתה הפעם הראשונה שמשלחת ישראלית ישבה מול משלחות סוריות, ירדניות ולבנוניות] לדיון רשמי... בהסדרי שלום. ברמה עמוקה עוד יותר, ועידת מדריד... [עוררה] תקווה שהפלסטינים והישראלים ינהלו משא ומתן ישיר, על בסיס שוויוני, ביחסים העתידיים ביניהם כשתי אומות שיחיו במדינות ... נפרדות... זו לצד זו, בשלום, ביטחון ושיתוף פעולה. הוועידה [הוכיחה], שכשם שהעם היהודי הקים את ישראל, לעם הפלסטיני אותה הזכות להקים את מדינת פלסטין, ושהגיעה השעה לממש את... היעד הזה, ולהפוך אותו לתוצאה של הבנה ואפילו תכנון משותף של עתיד של שלום, דו-קיום ושגשוג.

...ועידת מדריד הדגישה עיקרון בסיסי שעזר להגדיר את הבסיס לתהליך השלום במזרח-התיכון ואת היעד הסופי שלו... כלומר, העיקרון של שטחים תמורת שלום.

... הוועידה היוותה בסיס... למשא ומתן המוצלח בין ירדן וישראל, שהוביל להסכם השלום ביניהן.

...היא יצרה תפקיד חדש, של "מתווך הוגן". בנקודה זו הרשו לי להביע את הוקרתי לנשיא ג'ורג' ה.ו. בוש ולמזכיר המדינה שלו ג'ים בייקר, על המנהיגות [שגילו] ביוזמה, בהכנה ובכינוס של ועידת מדריד ובהבטחת הצלחתה, ועל הרצון והנחישות הכנים וההגונים שלהם להתקדם בתהליך שלום אמין, המבוסס על משא ומתן ישיר ועל העיקרון של שטחים תמורת שלום.

... לאחר שהדגשתי את ההצלחות של מדריד, הרשו לי להתעכב בקיצור רב על חסרונותיה המעטים.

החיסרון הראשון היה אי-שיתופו של האו"ם... [ועל כך] שילמנו אנו הערבים ביוקר... [האו"ם] צריך להיות נוכח בכל המאמצים להגיע לשלום, בהווה ובעתיד. כיום כבר ברור... שתהליך שלום פעיל זקוק תמיד לנקודת התייחסות אובייקטיבית. וזו אפשרית רק במסגרת [האו"ם]. בלי קשר לחולשותיהן... מועצת הביטחון והאסיפה הכללית... יחד עם בית-הדין הבינלאומי לצדק, [ממשיכים להיות] המקור העיקרי ללגיטימיות בינלאומית.

החסרון השני היה היעדר מנגנון מעקב [שיוכל] להתערב כשהתהליך מתמהמה.

חסרון השלישי היה הדחף הנסתר, שהתגלה בדיעבד... לעבור בהזדמנות הראשונה למדיניות של ניהול סכסוכים, ולא פתרון סכסוכים.

...ועם כל זאת, הרשו לי לחזור ולהביע את דעתי כי ועידת מדריד היתה אבן דרך, יסוד במסע שלנו לכינון שלום. רוח מדריד עודנה אתנו. שטחים תמורת שלום הוא כלל הכרחי לשלום מתמשך... ואולם השאלה היא, מה עלינו לעשות כעת?

אין ספק, עלינו להיות מודעים להקשר הבינלאומי המשתנה ולשינוי בסדר העדיפויות שנכפה על סדר-היום הבינלאומי. הטרור, מה שנקרא עימות בין תרבויות... הוויכוח על שאלות הגרעין, המצב המידרדר בעיראק וחידוש סכסוכים כיתתיים ואתניים עקובים מדם, נמצאים בחזית [הדאגה הבינלאומית]. אני מסכים שאלה בעיות חמורות. אבל אני גם... מאמין באמונה שלמה, שהסדר מקיף של הסכסוך הערבי-ישראלי יצור סביבה אזורית הרבה יותר טובה, שתתרום להתמודדות מוצלחת יותר עם המשבר... בהקשר הזה, אני מדגיש את ההמלצות הרולוונטיות ורבות ההשראה של דו"ח בייקר-המילטון.

אסור להמשיך להתייחס לתהליך השלום כמשני למלחמה בטרור... הצלחתו של תהליך השלום היא אחד התנאים המוקדמים לניצחון במלחמה בטרור. והתהליך צריך להתמקד בהשגת שלום אמיתי וצודק. בהקשר הזה, מדינה פלסטינית בת-קיימא הנהנית מריבונות מלאה היא כורח המציאות, [וכך גם] פירוק ההתנחלויות והחומה, והחזרת רמת-הגולן לסוריה וחוות שבע ללבנון. הפסקת כל יכולת גרעינית צבאית … הכרחית גם היא לביטחון אזורי… אפשר לגבש הסדרי ביטחון שוטפים, אבל גם הם, כמו כל הנושאים האחרים, צריכים להיות תוצאה של משא ומתן המתנהל על בסיס רצון טוב. הביטחון… אמור לבסס את השלום. אסור לנו להרשות לעולם, שהביטחון יהפוך תירוץ למניעת הזכות היסודית לשלום צודק, או להצדקת שפיכות דמים ועימות.

בפסגתה בביירות בשנת 2002, על-פי רוח מדריד, הושיטה הליגה הערבית את ידה לשלום עם ישראלצ – שלום שעיקרו נורמליזציה והכרה מלאה, על בסיס על יישום הדדי ומקביל של ההתחייבויות שהוגדרו על-ידי הקהילה הבינלאומית באמצעות החלטת מועצת הביטחון ועקרון מדריד של שטחים תמורת שלום. אנו, בצד הערבי, טרם ראינו כל יוזמת שלום בצד השני.

אני מנצל את ההזדמנות… להזמין את ישראל להושיט את ידה לשלום כשם שעשינו אנו, בלי חשש. ישראל צריכה לחתור לחברות מלאה בחבר האומות של המזרח-התיכון… הקהילה הבינלאומית צריכה [גם היא] למלא את התפקיד הנכון לה… לכן אני מציע שהכנס הזה יקרא בדחיפות לוועידת שלום בינלאומית בחסות האו"ם, במטרה לחדש את תהליך [השלום]… אבל הפעם, היעדים ומסגרת הזמנים לא צריכים להיות פתוחים. לוועידה צריכה להיות מסגרת זמן מוגדרת, והגישה צריכה להיות מכוונת אל התוצאה הסופית. אין לנו זמן [רב]. אל לנו לחגוג את יום השנה הששה-עשר למדריד בלי התקדמות מוחשית לקראת השלום. שנת 2007 צריכה לחזות באופק של הסכם שלום כולל, שישים קץ לסכסוך הערבי-ישראלי..."

# # #

עמרו מוסא הוא מזכ"ל הליגה הערבית מאז 2001. בעבר כיהן כשר-החוץ של מצרים, וכשגריר מצרים לאו"ם (1990) ובהודו (1967). המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org.

פורסם בשירות CGNews ב- 22 בינואר 2007, www.commongroundnews.org

הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.

________________________________________________________________

מאמר 3

קטעים נבחרים מדבריו

שר-החוץ לשעבר שלמה בן-עמי

 

כפי שהעידה השקת תהליך השלום הערבי-ישראלי בוועידת השלום של מדריד 1991, הסיכויים לשלום במזרח-התיכון חיכו תמיד למאמץ בינלאומי משותף של ניצול חלונות הזדמנויות. מלחמות במזרח-התיכון, בעיקר אלו שלא הניבו תוצאות מכריעות, יצרו כמעט תמיד את התנאים לפריצות דרך פוליטיות גדולות, כי כולנו למדנו מהם את הגבולות של מה שהכוח יכול להשיג.

חמש-עשרה שנים לאחר שנפגשנו לראשונה במדריד, טרם הגענו לארץ המובטחת [של שלום ערבי-ישראלי]. לפני חמש-עשרה שנה התכנסנו על מצע על "שטחים תמורת שלום". אבל הישראלים מעולם לא האמיני שהם יידרשו להחזיר את כל השטחים, ויתכן שהערבים, מצידם, לא חשבו שיצטרכו להציע את "כל השלום". כעת כולם יודעים למה אנו מתכוונים כשאומרים "שטחים", וכולם יודעים למה אנו מתכוונים כשאומרים "שלום."

למרבה הצער, המזרח-התיכון הוא בית-קברות של תוכניות שלום מבטיחות. בתור נציג ישראלי למשא ומתן, שחווה את הצער של נגיעה בסיכוי לשלום ישראלי-פלסטיני בקצות האצבעות, מבלי להשיגו, אני מבין את התסכול והזעם שכולנו חשים. המלחמה שבאה בהמשך שרפה את כל מנגנוני תהליך השלום והחזירה אותנו במכונת זמן לשורשים היסודיים ביותר של הסכסוך.

לאחר שנחשפו לגלי הטרור חסר-ההבחנה של המחבלים המתאבדים, איבדו הישראלים כל תקווה להסדר מוסכם. בייאושם, נכנעו לדת פוליטית חדשה ומכשילה: דת ההינתקות החד-צדדית. בעקבות ההשפלה של פעולות התגמול הישראליות, כשעמוד השדרה של חברתם מרוסק בעקבות המלחמה הישראלית-פלסטינית הקשה ביותר מאז 1948, ובתגובה לטלטלות המצערות של ממשל לוקה, אימצו הפלסטינים את האופציה של החמאס. אך למרות ניצחון החמאס, ישנו הישג יסודי ביותר של תהליך השלום ששרד את מסע הייסורים הזה: הרוב המכריע של הפלסטינים מבין היטב, כי הרעיון כאילו מדינת היהודים צריכה להיעלם כדי שתהיה מדינה לפלסטינים, יכול להסב למאבק שלהם רק נזק חד-משמעי. פתרון שתי המדינות עדיין מונח על השולחן, חד-משמעית, אך העוסקים במלאכת השלום צריכים לדעת, שהוא לא יישאר שם עוד זמן רב. והזמן הולך ואוזל.

אין סיכוי שאחד הצדדים יוכל לבנות לו עתיד על בסיס שלילת הזכויות היסודיות של הצד האחר. הריבונות היהודית היא מציאות אמיתית, אמונה עזה, הכרח היסטורי. לזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים על כל ההיבטים שלהן - נוסחה שאותה קיבל מנחם בגין בקמפ דייוייד - יכולה להיות רק משמעות אחת: עצמאות פלסטינית היא לא רק מרכיב חיוני בסדר אזורי יציב, היא גם צו מוסרי.

הרעיון של הסכמי ביניים הפך למיושן לחלוטין. מה שנחוץ הוא זינוק דרמטי קדימה, פתרון גורף לכל נושאי הליבה של המחלוקת. אנו עומדים אם כן בסוף תהליך השלום כפי שהכרנו אותו עד כה. מעתה, האפשרויות שלנו יהיו הינתקות או הפרדה חד-צדדית ואלימה, כמו זו שהביאה למלחמה הנוכחית בעזה, או תוכנית שלום כוללת שתסופח למפת הדרכים של הקווארטט ותזכה לגיבוי הצדדים השונים. רק הנדסה הפוכה, המתחילה בסוף ופועלת לאחור, עשויה להציל את התהליך הזה מחורבן בלתי-הפיך.

כל תהליך שלום מתוקן נדון לכישלון אם יתבסס על מפת הדרכים, מסמך שהצדדים מפרשים באופן שונה לגמרי בכל הנוגע להתייחסותו לנושאי הליבה. אבל איננו צריכים להמציא מחדש את הגלגל, כי הפתרון לסכסוך הערבי-ישראלי נמצא במתווה שמשקפות תוכניות השלום העיקריות שעל השולחן: מפת הדרכים, מתווה השלום של של קלינטון והיוזמה הכלל-ערבית. עמימות קונסטרוקטיבית הייתה נחוצה אולי בראשיתו של התהליך, אבל בשלב הנוכחי, מה שנחוץ הוא דיוק וקונקרטיות.

התפקיד של הקהילה הבינלאומית, כפי שהוא משתקף בקווארטט מדריד ובמעורבות החיובית של מדינות מפתח ערביות, הוא תפקיד חיוני. לאור אובדן האמון ההדדי בין הצדדים וחוסר היכולת המוחלט שלהם לעשות אפילו צעד קטן ביותר זה לקראת זה, שלא לדבר על עמידה בהתחייבויות שלהם בלי השגחה של גורם שלישי, יצירתה של מסגרת בינלאומית לשלום היא המוצא היחיד והאחרון מהמבוי הסתום המסוכן שנקלענו אליו. השלום יושג רק אם יובן כחתירה ליציבות, שבמסגרתה כל צד משיג את היעדים החיוניים לו בלי לשבור את מפרקתו של האחר באופן העלול להרוס את מפעל השלום כולו.

זה נכון גם בחזיתות של סוריה ולבנון, שם הפרמטרים של השלום מוכרים היטב. רבים בישראל היו רוצים לראות את ממשל אולמרט נוהג על-פי עצתו החכמה של הנשיא מובארק, ומעמיד למבחן את כנות מתקפת השלום הסורית על-ידי היענות להזמנתו של הנשיא אסד למשא ומתן. רבים מאיתנו מאמינים שלא נכון ולא חכם שישראל תחרוג מהדפוס שהגדירו כל ממשלות ישראל מאז 1992, אשר נשאו ונתנו עם סוריה מתוך הכרה בתפקידה האזורי. במה שנוגע ללבנון, כולנו עוקבים בעניין עז, ובהתפעלות אפילו, אחר מאבקה למען דמוקרטיה ועצמאות. אין שום בעיה בין שתי המדינות שלנו שאינה פתוחה לפתרון דיפלומטי. לבנון היתה במשך זמן רב מדי מגרש המשחקים של כוחות זרים; שגשוגה ושליטתה בשטח הריבוני שלה הן אינטרסים חיוניים של ישראל.

האתגר הקולקטיבי העומד כיום בפנינו – ישראלים כערבים – הוא להתגבר על הנטייה המסורתית שלנו לקבל החלטות, או להימנע מהם, רק על בסיס התרחישים הקודרים ביותר. הישראלים היו משלמים כיום מחיר גבוה ביותר למען שלום אילו האמינו, כפי שהשתכנעו על-ידי המחווה של סאדאת, שמדובר במשהו סופי, ב"קץ למלחמה, קץ לשפיכות הדמים."

לאיש בסכסוך הזה אין מונופול על הסבל. במחלוקת השבטית הטראגית הזו, הן היהודים והן הערבים ביצעו מעשים של אלימות בלתי-נסלחת. הנה הגיע הזמן לגייס סוף-סוף את המרץ היצירתי של הצדדים לסכסוך המתמשך הזה למען שלום יציב ומתמשך.

# # #

שלמה בן-עמי הוא סגן נשיא CITpax, שר-החוץ הישראלי לשעבר (2000-2001), ראש המשלחת הישראלית לפסגת טאבה (2001), חבר המשלחת הישראלית לפסגת קמפ-דייוויד (2000), השר לביטחון פנים (1999), ראש המשלחת הישראלית לשיחות הרב-צדדיות בנושא הפליטים (1994), חבר המשלחת הישראלית לוועידת מדריד (1991), ושגריר ישראל בספרד (1987-91). המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org.

פורסם בשירות CGNews ב- 22 בינואר 2007, www.commongroundnews.org

הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.

_____________________________________________________________

 

מאמר 4

קטעים נבחרים מדבריו

גארת' אוואנס, נשיא ה"אינטרנשיונל קרייסיס גרופ" ושר-החוץ לשעבר של אוסטרליה

כיצד אנו יכולים להתקדם כדי לנצל את התנופה שיצור הכנס הזה ולהיבנות ממנה? לאיש בוודאי אין אשליות לגבי המשימה הקשה שאנו מתמודדים איתה. מעולם לא ראיתי מקבץ של נושאים נתונים במחלוקת, שלגביהם יש פער עצום ומדכא כל-כך בין המודעות הקולקטיבית למה שצריך להיעשות מחד, לבין חוסר-האונים הקולקטיבי לגבי העשייה עצמה מאידך.

יש סיבות לפער הזה: פגמים יסודיים בתהליכים של ועידת מדריד הראשונה ושל אוסלו, שהדגישו צעדים עוקבים ומצטברים ובניית אמון, על חשבון הסדר הקבע; היעדר הכנה – וזמן – כאשר נקטו גישה כוללת יותר, כפי שעשה ברק ב- 2000; מערכות פוליטיות לא-תפקודיות בפלסטין – ואם להיות כנים, גם בישראל; חוסר מעורבות אמריקנית; מחלוקות אירופיות; ומנהיגות ערבית לא מספקת ולא רציפה דיה.

ועם זאת, הניסיון הזה הניב כמה לקחים ברורים למדי, לפחות לגבי אלה היושבים סביב השולחן הזה, לגבי הדרך שבה יש לנהל כל תהליך שלום עתידי:

  • מעורבות חזקה של הקהילה הבינלאומית הרחבה יותר בתהליך השלום הכרחית ובלתי-נמנעת: בגלל סיבות שונות, לרבות חוסר האמון שהטיבה לתאר דליה רבין, הצדדים יתקשו מאוד להגיע להסדר כלשהו בכוחות עצמם, בלי מה ששלמה בן-עמי הפליא לתאר כ"ליווי בינלאומי".

  • תהליך השלום צריך להיות כולל. רוב האנשים סביב השולחן הזה, למשל, אינם רואים שום הגיון בהרחקתה של סוריה, בתקופה שבה שמענו באופן ברור כל-כך מנשיאה, וממשלחתה כאן, שהיא רוצה לחדש את המשא ומתן בלי תנאים מוקדמים. לפני עשר שנים, ארה"ב וישראל היו חולמות להביא את הסורים לקו הזינוק עם כזו נכונות.

  • פתרונות ביניים הם הסחת דעת מסוכנת, העשוים להרוס את האמון יותר מאשר לבנות אותו – אלא אם כן הם חלק מיישום בשלבים, שבו מוסכמים הצעדים הסופיים ולא רק צעדי הביניים.

  • פעולה לחידוש תהליך השלום נחוצה בדחיפות. הזמן החולף בלי הרף אינו פותר את הבעיה אלא מחריף את הזעם, לא רק באיזור המיידי אלא ברחבי העולם הערבי-מוסלמי. אם נחכה עוד הרבה אנו מסתכנים בעוד פיצוץ גדול, ובהתאיידות של התמיכה בפתרון שתי המדינות, שגילתה עד כה עמידות בלתי-רגילה.

בבואנו לקדם את התהליך, אנו יכולים לזהות בחמישה תפקידים לשחקני החוץ:

1. לא להזיק: זהו תמיד הכלל הראשון בניהול משברים מכל סוג שהוא, ומשמעותו כאן, בפשטות רבה, שהגורמים החיצוניים לא צריכים לעשות דבר שיקשה על תהליך השלום. זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל ברגע האמת לא תמיד מכבדים את העיקרון הזה, כפי שקורה גם כיום. ארה"ב מעכבת באופן פעיל את חידוש המשא ומתן הישראלי-סורי. וארה"ב, יחד עם רבים אחרים, מעכבת באופן פעיל השגת קונצנזוס פנים-פלסטיני, ועושה יותר ללבות את הסכסוך הפנימי מאשר למנוע אותו: אם החמאס מגשש אחר דרך לרבע את המעגל בשאלת ההכרה בישראל (וראינו עוד עדויות לכך בהצהרתו של משעל השבוע), הרי זה הזמן לחפש מכנה משותף, ולא לבטל את האפשרות הזו.

2. תרומה ליצירת תנאים מיטביים למשא ומתן. אין הכוונה לרדיפה אחר צעדים בוני אמון מדומים, מהסוג שקשה להעלות על הדעת בין כובש לנכבש, כפי שאומר שלמה בן-עמי. הכוונה היא לשכנע את שני הצדדים שתהליך אמין יכול להתקיים. הנה כמה דוגמאות: הליגה הערבית יכולה לנסח ולפרט יותר לגבי יוזמת השלום שלה (כפי שהיטיב לעשות מרוואן מועשר בדיון שלנו), כך שהעם הישראלי ישתכנע שזו יוזמה ממשית ומשמעותית; ואפשר לעודד את ישראל לתת גיבוי פומבי לחזון של שלום המבוסס באופן ספציפי על יוזמה ערבית זו.

יצירת התנאים המיטביים למשא ומתן משמעה גם לעשות כל מה ביכולתנו בעולם הרחב יותר של דעת הקהל הבינלאומית, כדי ליצור סביבה התומכת בדחיפות של פעולה לפתרון הסכסוך, והבנה כללית יותר שתיתכן תוצאה חיובית אם המאמץ ייעשה ברצינות.

3. סיוע בהכנה למשא ומתן. הצורך הקריטי כאן הוא ליצור מנגנון אמין למשא ומתן, וזה נושא שצריך להקדיש לו תשומת-לב מפורטת ומרובה בשבועות ובחודשים הקרובים. שמענו כאן רעיונות שונים, ויש תפריט נרחב של אפשרויות בחירה.

  • עמרו מוסא דיבר על ועידה בינלאומית בחסות האו"ם; אחרים דיברו על מדריד II; וישנם רעיונות נוספים על הקמת מבנה ועידה קבוע-למחצה, עם תרומה משמעותית של מומחים לא-ממשלתיים.

  • אחרים דיברו על פעילות נמרצת של הקווארטט, שימלא תפקיד מפתח בכל יוזמה לתהליך משא ומתן חדש. רבים התמקדו בתפקיד יצירתי והרפתקני יותר שימלא בהקשר הזה האיחוד האירופי.

  • אחרים הדגישו את הצורך להרחיב באופן רשמי את הקווארטט כך שיכלול חברות ערביות, או לפחות לחייב אותו באופן הרבה יותר פעיל ומשמעותי להתייעצות עם שחקני מפתח ערביים וליצירת עמדות משותפות - למשל, העברת יוזמת הליגה הערבית משולי הבמה למרכזה.

4. סיוע בניהול המו"מ. אחת הדרכים לכך היא שהקהילה הבינלאומית  (אולי באמצעות הקווארטט) תניח על השולחן למן הרגע הראשון את הרעיונות שלה, שירחיבו על בסיס מתווה קלינטון ויוזמת הליגה הערבית, וישאבו מההצעות של הסכם ז'נבה – וזאת במטרה להפנות את תשומת-הלב הכללית לצורך בגישה כוללת, החותרת לפתרון קבע. בלי קשר לכל פעולה אחרת שלהם, שחקני החוץ צריכים לפתח ולקיים מנגנון המונע משא ומתן פתוח, שהמשך שלו לא מוגדר, ולהיות מוכנים בכל רגע לתרום לפתרון המהמורות הצפויות בהכרח במשא ומתן.

5. סיוע ביישום ההסכמים מרגע שיושגו. מבחינת שחקני החוץ, משמעות הדבר בעיקר מתן התמיכה הכלכלית, הצבאית והמדינית הנחוצה, כדי להבטיח שההסכמים לא יתפרקו לאחר שהושגו.

אז מה עלינו לעשות כדי להיבנות מהאווירה הפרודוקטיבית והמועדדת כל-כך של ועידת מדריד+15? נראה, שפעולת ההמשך המועילה ביותר תהיה שכל יוזמי הכינוס הזה יקימו, כעצתו של סם לואיס, קבוצת היגוי קטנה. בקבוצה יהיו מעורבים אחדים מהאירגונים והממשלות שנתנו חסות לוועידה זו, או כולם, יחד עם נציגים של הצדדים לסכסוך ומהאיזור הרחב יותר. המטרה תהיה לבחון איזה מין תהליך יהיה מועיל ביותר כעת, ולנסות להעלות את התהליך הזה על המסלול.

לפני כמה חודשים השיקה ה"אינטרנשיונל קרייסיס גרופ" יוזמת שדולה המתמקדת בקווארטט ובשחקני מפתח אזוריים. אך איננו תובעים לעצמנו מונופול על רעיונות וגם לא על המאמץ, ואנו מוכנים בהחלט לעבוד יחד עם אחרים המעוניינים לקדם את הסוגיות שעלו בכנס זה.

עלינו לחשוב ולפעול במהירות, כדי לראות אם נוכל לשלב את המאמצים שלנו בדרך זו. לוועידה הנוכחית הישג יקר ערך: היא יצרה רגע. והאחריות הקולקטיבית המוטלת עלינו, היא לנצל את הרגע הזה ולקדם אותו.

# # #

גארת' אוואנס הוא הנשיא והמנכ"ל של ה"אינטרנשיונל קרייסיס גרופ"; יו"ר קבוצת המומחים לשלום וביטחון של יוזמת הממשל הגלובלית של הפורום הכלכלי העולמי; חבר המועצה המייעצת הבינלאומית ללימודי האו"ם באוניברסיטת ייל; שר-החוץ לשעבר של אוסטרליה והתובע הכללי שלה; וחבר הפנל של האו"ם לאיומים, אתגרים ושינוי. המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org.

פורסם בשירות CGNews ב- 22 בינואר 2007, www.commongroundnews.org

הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.

 

 

שער רשת המזרח התיכון

Mideastweb Middle East Conflict News History Israeli-Palestinian Conflict