Mideastweb: Middle East

 לזיכרו של יהושוע זמיר- חלוץ השלום


heb_home_but.gif (266 bytes)

English

heb_but_ed.gif (286 bytes)

Send Us Mail

heb_but_bereaved_par.gif (329 bytes)

 

לא די בהישרדות

יהושוע זמיר היה מהיזמים העקריים של רשת המזרח התיכון.   בנו של יהושוע, ירון, נפל בקרב הבופור במלחמת לבנון ב1982. יומנו של ירון פורסם באינטרנט  כצוואתו לשלום.  יהושוע סיפר על מאבקו למען השלום ועל חוויותיו בכל מקום וזמן שהוא יכול (ראו "Survival is Not Enough").

להל"ן,  דברים ליכרו של יהושוע זמיר,  חבר קיבוץ עיו דור, אשר נכתבו ע"י בני משפחתו וע"י תלמיד ומעריץ שלו, חבר קיבוץ עין-דור, דורון יהלום. 

דברי הספד נוספים בשפה האנגלית - ENGLISH PAGE

יהושע (זליג) זמיר

 בן מלי ויהושע ברוורמן

 

נולד: 20.09.1921

נפטר: 14.11.2002  

בעלה של רמה

אבא של: נעמי, גלעד, עמית תמר וירון

סבא של: הדס, מור, מרב, רחלי, מיה, תום, דוד, ליטל, שי ואלה.

 

יהושע זמיר

 

יהושע נולד ב-25 לספטמבר 1921 ברוצ'סטר, ניו יורק, חצי שנה לאחר מות אביו בתאונת עבודה.  בגיל 6 עלה ארצה עם אמו, שני אחיו וסבתו.  במשך 10 שנים עברה משפחתו בתים וערים.  בגיל 12 הצטרף, בהשפעת צביקה, אחיו הבכור, לשומר הצעיר, מעשה שהיה משמעותי מאד עבורו כילד שגדל בבית דתי. יהושע היה חבר קבוץ השומר הצעיר אמריקאי ד', שנוצר בליברטי, ניו יורק, ב-1939. שם הכיר את רמה. עם כניסת ארה"ב למלחמה, התחיל לעבוד בבניית אניות מלחמה תוך כדי הקמת קן השוה"צ בסן פרנסיסקו.

 

ב-1945 הוא עזב את אנית צי הסוחר האמריקאי שעגנה בחיפה, והגיע לקבוץ משמר העמק, שם התרכז קבוץ אמריקאי ד'. ב-1947 הגיעו יהושע ורמה לנחלת יהודה, שם נולדה בתו הבכורה נעמי. אז גם התחיל את לימודי החקלאות ברחובות. ב- 1948 עלה עם הקבוץ לעין דור . כאן נולדו ילדיו גלעד, עמית שנפטר בגיל שבועיים, תמר וירון.

 

יהושע עבד בפלחה עד שנשלח לסמינר "אורנים" ללמוד את הוראת המקצועות הריאליסטים. כ-10 שנים היה מורה ומחנך במוסד תבור. הוא טיפח קשרים חמים עם השכנים הערבים בסביבה, נושא שכל חייו ראה בו חשיבות רבה. באותה תקופה התחיל לעסוק בצילום. בזמן מלחמת ההתשה התוודע אל חיי העדה הכורדית בירדנה ובית יוסף, ותיעד אותם בצילום ובסיפור בספרו "אני כורדי".

 

בין 80-1978 היה מזכיר קבוץ. הוא למד קומוניקציה וטלויזיה בת"א ופעל להקמת מרכז לוידיאו קהילתי במחלקת ההסברה של התנועה הקיבוצית. 19 שנה עבד בטלדור בהפעלת אקסטרודר. באותה תקופה נהל תכנית לשיפור חברתי בגישה הסוציוטכנית שלמד במדרשת רופין. ב- 6 ביוני 1982 נהרג בנו ירון במלחמת לבנון, בקרב על הבופור, ומאז הקדיש את חייו במאבקו למען השלום. 

 

הוא השקיע עצמו בכתיבה, השתתף בספר, "משפחת הבופור" של רוביק רוזנטל, והוציא לאור את ספרו, "לא די לשרוד" שמתעד מכתבים, שיחות, מחשבות וחלומות בעקבות נפילתו של ירון. התמודדותו עם האבדון  הביאה אותו לקיום סדנאות רבות בנושא זה ברחבי הארץ. באוגוסט 1999 עבר ניתוח לב. מאז, מצבו הלך והתדרדר, עד שלבו נדם.          יהיה שמו ברוך.

 

          

 

אבא

 

אני יושבת בצל האורנים בחלקה שמעבר לכביש וזרעי התורמוסים קורצים לי, מבטיחים שגם השנה הם ינבטו והחלקנה תכחיל והפעם אבא, לכבודך. אבא, תפתח עיניים עוד פעם, רוצה לראות את החום הטוב הזה שמסתכל, עלי והכל מתמלא בחמלה גדולה, ולבי גואה על גדותיו.

 

אבא שלי, כבר אני מתגעגעת וכבר חסר לי המלא הזה, הסקרנות והפליאה שעשתה אותך איש וילד. אבא שלי  הכל כל כך קרוב אבל אני מתחילה להבין שלא אוכל ללטף את ראשך או לעסות את רגליך הכואבות וששוב לא אחזיק את ידך, תחסר לי אבא. אני שמחה שבחרנו אחד בשני, אתה להיות לי לאב ואני בתך. לימדת אותי לאהוב ולהיות אופטימית ונדמה לי שעם זה אפשר להגיע רחוק. קשה היה לך לנוח. היו עוד כל כך הרבה דברים שרצית לעשות, לא ויתרת לעצמך ואולי זה מה שכל כך הקשה עליך להיפרד מהעולם הזה. אבא היקר שלנו  עיניים  חומות וחמות, אנחנו אוהבים אותך.

     אמא, נעמי, גלעד ותמר

 

 

יהושע

 

"מהי  שאלה טובה?"  שאל אותנו יהושוע יום אחד, והשיב "שאלה טובה היא זו שהתשובה עליה מעלה שתי שאלות חדשות". כזה היה יהושע, איש של שאלות. שלא מפסיק לשאול ולחפש, ללמוד ולמצוא ושוב לשאול וחוזר חלילה. כזה הייתי שזכיתי להכיר אותך לראשונה, כמחנך וכמורה לריאליסטיקה שעבורו שיעור בטבע היה טיול של התבוננות וחקירה, שמביא את הצבעים שילמדו אותנו איך לסייד את הבית בעצמנו, שמלמד כיתה שלמה לנגן על מפוחית, שיוזם מפגש שבועי עם פייסל ותלמידי בית הספר מכפר מסר. ובלב הדברים, המפגש האנושי, המפגש בין בני אדם.

 

שנים אחר כך, סיפרת לי שביקשו ממך להיות מורה לריאליסטיקה, כי זה מה שהיה חסר, אבל אתה בעצם היית הומניסט, שעבורו מפגש עם מקום, עם זמן, עם תופעה, קיבל את משמעותו דרך מפגש עם בני אדם.

 

החיפוש אחר מפגש אנושי הדריך אותך  גם כשעברת לעסוק בצילום. כך בספרך "אני כורדי"  בו צלמת את אנשי ירדנה ובית יוסף, כך במעלות, וכך בצילומים הנפלאים בקיבוץ ובמשפחה. אמרת לי אז, שמה שמעניין אותך הוא הקשר שנוצר בינך לבין המצולם. קשר שנוצר באמצעות המצלמה  ותמיד עובר מעבר לה.

 

כשנהרג בנכם האהוב ירון בקרב על הבופור במלחמת לבנון, הפך הצילום, החיפוש, האיסוף והשימור לדרך של התמודדות עם האובדן הגדול. כך לאורך חייך, בדרכים שבחרת, במפגשים הבלתי פוסקים עם אנשים, תמיד היו השאלות, החיפוש, הניסיון הנואש ואולי הבלתי אפשרי להגיע לאיזו אמת שחיפשת. כשאני חושב עליך יהושע, נדמה לי שכל חייך היו איזה ניסיון, לפענח כתב  חידה סתום. כמו ילד נצחי שלא מפסיק לשאול.

 

לפני הרבה שנים, שהיינו בכיתה ז' או ח' ויהושע היה המחנך שלנו, הוא תלה על הלוח ביום שישי אחד, שיר של יהודה עמיחי. ועם השיר הזה שנתת לנו במתנה באותו יום שישי, אני רוצה להיפרד ממך היום.

 

 עכשיו כשהמים לוחצים בעוז

 כשהסכנות הגבוהות מקומרות מעל,

על קירות הסכרים,

וכמה אהבה דרושה עכשיו כשהחסידות הלבנות,

השבות  למלא את הכלים הריקים

נהפכות באמצע הרקיע ללהקות מטוסי סילון,

ואת השעונים שהפסיקו למנות זמן,

שוב נחוש כמה חזקות הצלעות,

וכמה נשימה, וכמה אמיץ האוויר החם בתוך הריאות,

סופה של נשימה,

וכמה העזה נחוצה לאהוב בשפלה הגלויה,           

לשיר את שיר האביב הקטן.

 

                                                        דורון יהלום

 

 

 

 

 


אורחים  מאוגוסט 1999 :

 

 

 

Middle East Gateway