צעדים בוני אמון
צעדים בוני אמון
, מארק ל. כהן
(פורסם בשירות החדשות של "קומון גראונד" ב- 13 בספטמבר 2007)
פאריז – הצלחתו של תהליך שיצליח להביא שלום אמיתי למזרח-התיכון תלויה לא רק בהחלשת החמאס בעזה ובגדה המערבית ובהסדר פוליטי שיושג עם הרשות הפלסטינית בלבד. חיוני שגם מדינות ערב האחרות באזור יקבלו את פלסטין העתידית כמדינה-שכנה לכל דבר, ואף יכירו בבני האומה הפלסטינית כחברים שווי זכויות בקהילה המזרח-תיכונית. צעדים מוחשיים בכיוון הזה – כאשר מדינות ערב יפסיקו להתייחס אל הפלסטינים כאילו הם מנודים או חיילים בחזית המאבק שלהן בישראל – אף יספקו לישראלים ולממשלתם את האמון הנחוץ כדי להסכים לוויתורים בתהליך השלום.
הן הפלסטינים והן הישראלים צריכים להשתכנע שהתהליך המדיני יכול להוביל לשינוי חיובי במצבם. ברור שנחוצה התקדמות בנושאים העומדים על הפרק, כגון יישובם מחדש של מתנחלי הגדה המערבית, ירושלים, זכות השיבה ומחויבותו של אש"ף לפעול ביד קשה נגד המחבלים וארגוניהם. אבל דבר מכל אלה לא יוליד שינוי אמיתי אלא אם כן יכירו מדינות האיזור (ירדן, מצרים, סוריה, לבנון ומדינות המפרץ הפרסי) בכך שהפלסטינים במדינת פלסטין העתידית ומחוצה לה צריכים ליהנות מהזכות לחופש תנועה, עבודה ולימודים באזור כולו – זכויות שנשללו מהם על-ידי ישראל ומדינות ערב כאחד.
רק הפסקת הבידוד של הפלסטינים משכניהם הערביים תוביל לפתרונות כלכליים, חברתיים ומדיניים ברי-קיימא. ורק אם תהליך שתי המדינות ינוסח בהקשר הזה, יעשו הצדדים את הוויתורים המדיניים הנחוצים לביסוסו האמיתי של שלום בר-קיימא. מדוע? מפני שלמרות כוחה הכלכלי, ישראל אינה יכולה לייצר בכוחות עצמה שינוי משמעותי בחיי 3.5. מיליון הפלסטינים שיחיו במדינה החדשה וגם לא בחייהם של 2.4. מיליון הפליטים החיים בירדן, בסוריה ובלבנון.
אך למרות זאת הערבים וגם האירופים מניחים, בעקיפין לפחות, כי איכשהו מוטל בעיקר על ישראל לייצר את התנאים הנחוצים כדי לתת מענה לשאיפותיו של העם הפלסטיני ולפתור את הסבל שנגרם לו. למרות שציפייה זו אינה הוגנת וגם לא מציאותית, יש לה שורשים היסטוריים עמוקים. לאחר שהחליטו ב- 1948, באופן פחות או יותר גלוי, לבודד את הפליטים הפלסטיניים במחנות ולמנוע את השתלבותם בעולם הערבי המשיכו מדינות ערב לטעון כי ישראל היתה ועודנה הגורם היחידי האחראי למצבם של הפלסטינים. עד היום, המדינות השכנות נוהגות באופן דו-משמעי, במקרה הטוב, ביחס לזכותם של הפלסטינים לנסוע או לעבוד בתחומן. במשך יותר מעשרים שנה, לאחר חלוקת פלסטין ב- 1947, אף התנגדו להקמתה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית. סירוב זה להכיר בישות פלסטינית משתקף גם בהחלטות האו"ם המדברות על "פליטים ערביים" ולא על "פלסטינים".
לציפייה זו היו שתי תוצאות מזיקות. בצד הישראלי הובילה לחשד מתמשך כי הגנתן הנלהבת לכאורה של מדינות ערב על זכויות הפלסטינים אינה מתאפיינת בתום לב. את הפלסטינים הובילה לכך שיקבלו אל עצמם את תפקיד לוחמי החזית בקרב להשבת הכבוד האבוד של העולם הערבי. עמדה זו סימאה את עיניהם של פלסטינים רבים לסיכוי של עתיד כלשהו ממזרח, מצפון או מדרום והולידה קיבעון, מופרז אולי, בכל הנוגע לזכות השיבה וזכויות מדיניות אחרות - על חשבון העיסוק בזכות לחיים טובים יותר.
למרות שישנם עדיין נושאים שלא נפתרו בין שני צדדים העיקריים לסכסוך, ברור כבר עכשיו שמה שטוב לפלסטינים טוב גם לישראל. מרוואן מועאשר, שר החוץ לשעבר של ירדן, התייחס לתלות ההדדית בין הצדדים כשאמר שההתקדמות של העם הפלסטיני תושג רק אם יאפשרו לישראלים ליהנות "מתחושת ביטחון אמיתית." את העמדה הזו מדגיש גם ראש הממשלה הפלסטיני הנוכחי, סלאם פיאד, שאמר כי מאמצי השלום יצליחו רק אם נתייחס לסוגיות של יצירת מקומות עבודה, הכשרה, שיפור ביטחון הפנים והתוויית דרך ברורה לבניית כלכלה בת-קיימא. ברור כי הישראלים יסכימו לוויתורים רק כאשר ישתכנעו שפתרון שתי מדינות הוא אכן פתרון בר-קיימא, ולא רק הפוגה קצרת מועד בסכסוך.
# # #
מארק ל. כהן הוא עו"ד המתמחה במשפט בינלאומי, יועץ למשרד עורכי-הדין "וויט אנד קייס" בפאריז ומרצה על ההיסטוריה של מערכת המשפט האמריקנית. המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות קומון גראונד (CGNews), ואפשר למצוא אותו ב- www.commongroundnews.org
פורסם במקור בשירות החדשות של "קומון גראונד" – CGNews – ב- 13 בספטמבר 2007.
הפרסום אושר על-ידי בעלי הזכויות.
________________________________________________________________