Mideastweb: Middle East

על מזבח פלסטין


heb_home_but.gif (266 bytes)

English

heb_but_goal.gif (300 bytes)

Send Us Mail

heb_but_bereaved_par.gif (329 bytes)

heb_but_ed.gif (286 bytes)

   

English Version: At the Altar of Palestine

על מזבח פלסטין

מונה אלטאהאווי

העיתונאית המצרית מונה אלטאהאווי כותבת שגם אם ראוי שהערבים ייתנו את דעתם על המשבר בעזה, יש להקדיש תשומת לב לא פחותה לבעיות לאומיות קשות, שלעתים קרובות מדי "מוקרבות... על מזבח הסכסוך הישראלי-פלסטיני."

(פורסם ב"אז'אנס גלובל" ב- 6 בפברואר 2008)

קהיר – לאחר שהבקיע באחרונה שער במשחק נגד סודאן בגביע האומות של אפריקה, הפשיל כוכב הכדורגל המצרי אבו-טריקה את החולצה שלו וחשף גופיה שעליה המסר – "תומכים בעזה". המסר שלו עלה לו במחיר כרטיס צהוב, על כך שהפר איסור על עיסוק בפוליטיקה, אבל הכתיר אותו כגיבור החדש במאבק למען פלסטין.

מצוקתם של העזתים אמנם ראויה לתשומת לב, ובכל זאת משמעותי של שהגופייה של אבו-טריקה לא הזכירה את לדארפור, למשל, שם מתו כ- 200 אלף איש בקרבות בין המורדים והמיליציות התומכות בממשלה, ו- 2.5 מיליון איש נאלצו לעזוב את בתיהם. אבל זה המצב בעולם הערבי זה עשרות שנים – בעיה אחר בעיה מועלית קורבן על מזבח הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

עלי להודות שכאשר פעילי החמאס הבקיעו את הגבול המצרי כדי לפרוץ את המצור הישראלי על עזה, המחשבה הראשונה שלי היתה שמזלם של העזתים שיחק להם. ברור לי, שהמצוקה שלהם בהחלט אינה מעוררת קנאה - הם נצורים וחיים על פחות משני דולר ליום. אבל יש שכונות מצוקה מצריות השקועות בביוב וסובלות מעוני קשה עוד יותר מזה של עזה. בשכונות המצוקה האלה מחלות כרוניות משתוללות בלי הגבלה ובלי טיפול, והילדים גדלים ליד המתים במצבות שהפכו למשכנים מאולתרים.

אך איש אינו ממהר להבקיע פרצות בגבול הדמיוני של העוני החונק את השכונות האלה, וגם אין גופיות ספורט הקוראות לנו לתמוך בהם. מדוע?

כי אי אפשר להאשים את ישראל.

במשך עשרות שנים, רודנים מתחלפים בעולם הערבי הקריבו עניינים לאומיים שונים על מזבח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אמרו לנו שצריך לפתור אותו בטרם תיתכן התקדמות כלשהי, בין אם מדובר בהפסקת הטרור, בקידום הדמוקרטיה או בהפסקת האלימות. שלא במפתיע, למרות השלום עם ישראל בעשרים ותשע השנים האחרונות מצרים ממשיכה לסבול מאותן הבעיות.

בתור כתבת "רויטרס" בירושלים ביקרתי ב- 1998 בכמה מחנות פליטים פלסטיניים בגדה המערבית ובעזה. נדהמתי לראות תנאי חיים טובים מאלה השוררים בשכונות המצוקה של עירי, קהיר. (התסכול, ולא הקטנוניות, הוא שמניע אותי לערוך השוואה כזו).

למרות הסכם השלום עם ישראל ב- 1979, המשטר המצרי אינו מעודד את אזרחיו לבקר בישראל או באזורים הפלסטיניים, כך שמעטים יכולים אפילו לערוך את ההשוואה.

גם את התקשורת הערבית, בייחוד זו שבבעלות הממשלתית, מסיטים מהתמקדות בבעיות לאומיות – כמו למשל המצב הנורא בשכונות המצוקה שלנו – ותחת זאת מקדישים את רוב העמודים וזמן האוויר לסכסוך הישראלי-פלסטיני או לעיראק. זו האחרונה לא זכתה להתייחסות רבה כשסדאם חוסיין כרה קברי אחים לשיעים ולכורדים, אך זינקה לראש מהדורות החדשות כאשר ארה"ב - שק החבטות האחר של העולם הערבי – פלשה לעיראק ב- 2003.

מנהיגיה של ישראל משמרים את האובססיה הפלסטינית שלנו על-ידי הרחבת ההתנחלויות והענשה קולקטיבית של הפלסטינים. הם מערערים דרך קבע את הלגיטימציה של מנהיגים פלסטיניים המראים רצון כלשהו להשיג את השלום החמקמק.

באחרונה עבר לפיד המאבק הפלסטיני לאחיזתם האיתנה והמסוכנת של אנשי האיסלאם. שנים של הנהגה מושחתת של הפתח העניקו לחמאס את הניצחון בבחירות ב- 2006, שלמרבה הצער סללו את הדרך למלחמת אזרחים בין הפלגים היריבים וניפצו את האשליה כאילו המנהיגים הפלסטיניים מתעניינים בבני עמם יותר מאשר במאבק הכוח שלהם.

החמושים רעולי הפנים של החמאס – היורים טילים על ישראל מבלי להתעניין במיוחד בתוצאות לבני עמם – הם עכשיו גיבורי השעה משום שהפציצו את הגבול המצרי. מצרים במערב, והפתח של מחמוד עבאס במזרח, נתפסים כסוהרים החלופיים של ישראל בעזה. ככל שישראל מהדקת את אחיזתה, התפיסה הזו מתעצמת.

היו מצרים שהתקשו ליישב את החששות שעורר אצלם המראה של איסלאמים חמושים המפציצים את גבולות ארצם, עם רצונם לשים קץ למשבר ההומניטרי בעזה. ברשת הפופולרית "פייסבוק" מתנהלים ויכוחים נסערים תחת כותרות כגון "הצילו את עזה למען בני-אדם ולא למען החמאס", ו"סלקו את הפלסטינים מאל-עריש – אנחנו רוצים את הגבולות שלנו בחזרה."

צעירה מצרית אמרה לי שהיא רואה במעשה של החמאס בגבול מצרים "פלישה". "הם פוצצו את הגבול. זה ששלחו נשים וילדים ראשונים לא אומר שזה בסדר," אמרה. "הם תקפו את הכוחות המצריים. הם פעלו כמו בריונים. זה היה מהלך פוליטי והם לא גילו שום כבוד כלפי מצרים. ולכן אני רוצה שיסתלקו משם."

אחד הניסיונות הכנים יותר להתמודד עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני נעשה על-ידי אייקון תרבות אחר, הזמר שעבן עבדל רחים, גיבור זרם ה"שעאבי," המזכיר את ה"היפ-הופ" הן ביכולתו לבטא את קולו של הרחוב והן בטענות כי הוא וולגרי. בלהיט משנת 2001 הכריז הזמר בגאווה: "אני שונא את ישראל." ב- 2006 גינה את דנמרק לאחר פרסום הקריקטורות של הנביא מוחמד.

אבל השיר האחרון של עבדל רחים, שהופץ לפני הפעולה של חמאס בגבול מצרים, תוקף את המנהיגים הפלסטיניים. "מי היה מאמין?" מבטא עבדל רחים את אכזבתו לנוכח החיזיון של "חמאס נגד פתח ופתח נגד חמאס, נלחמים כמו אחים על הירושה."

הזמר מאשים את שתי הקבוצות: "שכחתם מי גנב מכם, ואתם נלחמים ביניכם על כוח ועמדות." לטענתו, המנהיגים האלה בגדו בו לאחר ש"הכרזתי באומץ שאני שונא את ישראל," בשיר שהעלה אותו על מפת התקשורת הבינלאומית, כולל כתבה ב"סי-אן-אן."

מעולם לא חשבתי שאומר את זה, אבל אני מציעה את עבדל רחים – או שעבולה, כפי שמכנים אותו אוהדיו – כגיבור המאבק הפלסטיני.


מונה אלטאהאווי היא עיתונאית ופרשנית המתגוררת בניו-יורק, שזכתה בפרס על כתיבתה, והיא מרצה ברחבי העולם על נושאים ערביים ומוסלמיים. המאמר תורגם מאנגלית. הוא מופץ על-ידי שירות החדשות של "קומון גראונד" ונמצא ב- www.commongroundnews.org.

פורסם במקור ב"אז'אנס גלובל" ב- 6 בפברואר 2008, www.agenceglobal.com

כל הזכויות שמורות ל"אז'אנס גלובל."

שער רשת המזרח התיכון

Mideastweb Middle East

Map of Palestine Map of Israel Map of Iran Map of Syria Map of Afghanistan Jerusalem Detail Map  Map of Egypt Dictionary Middle East Recipes Jerusalem/Quds to Jericho   Israeli-Palestinian History   Middle East Countries   Detailed Iraq Map Map of Iraq Baghdad Map Iraq Iran Islam History History of Arabia   Egypt  History of Israel & Palestine  Israel-Palestine Timeline  History of Zionism Israeli-Palestinian Conflict in a Nutshell Population of Ottoman Palestine Palestinian Parties and armed Groups Middle East Maps  Hamas  MidEastWeb Middle East Master Reference and External Sources

צעדים של אמון